לפחות יש משהו אחד משותף בין בלדי לאורגני: לשניהם יש חיי מדף קצרים, ולכן חשוב לאכול או לבשל אותם כשהם טריים. רק כשהם טריים ממש, ניתן להפיק מהם את המיטב (הן מבחינת טעם והן מבחינת ערכים תזונתיים).

ליה: בלדי = זן הירקות הישן והמוכר שגודל ע"י כל החקלאים עד, אני מעריך, תחילת שנות ה-70, אז החלו זנים חדשים לתפוש את מקומם במספרים גדולים בגלל עמידות ותוצרת ליחידת שטח. ברור שיש שהמשיך לגדל את הבלדי לצרכים פרטיים או בשטחים מאוד מצומצמים.

גידול אורגני – שיטת גידול שאינה עושה שימוש בכימיקלים (או לפחות מפחיתה את הצורך בהם) כדי להימנע ממחלות ומזיקים. אפשר להשתמש בשיטה הזו לכל זן ירקות או פירות.

הבעיה היא שכשמשלבים את הזן בשיטת הגידול, אני לא בטוח עד כמה אפשר להימנע מריסוסים שכן הבלדי רגישים למחלות ואינם מחזיקים זמן מספיק על המדף.
אני מניח גם שיש צורך לערבב מספר גידולים שונים על אותה יחידת קרקע וזה מסבך את העבודה. לכן מכון וולקני, למיטב זכרוני מכתבת רדיו, שוקד על פיתוח זנים שיחזירו את טעם הבלדי/צמחי הבר אבל ישמרו את העמידות בשדה ועל המדף.

לאליקו: אפשר בכלל לקרוא "בלאדי" לירקות שרוססו בכימיקלים? באמת שלא ידעתי. אבל אני חושבת שהחקלאות האורגנית היקרה היא העדיפה. חוץ מזה, הכמויות הקטנות בהשוואה לחקלאות הקונוונציונלית הן רק בטווח הקצר. בטווחים היותר ארוכים, שדות אורגניים אינם מפגרים אחרי שדות קונוונציונליים. הפערים ביבולים הם רק בשנים הראשונות, אבל בשנים הבאות הפערים הללו מצטמצמים ונעלמים. ואילו בשנות בצורת, דווקא לחקלאות האורגנית יש יתרון על פני החקלאות הקונווציונלית. החלקות האורגניות עמידות יותר בתנאי בצורת ובתנאים של תופעות אקלימיות קיצוניות, כי האדמה בשדות אורגניים פשוט בריאה יותר, פוריה ועשירה יותר, וכך הצמחים מסוגלים להתמודד עם תנאים חיצוניים קשים. חקלאות אורגנית שומרת על פוריות הקרקע לאורך זמן, ואילו חקלאות רגילה גורמת לירידה בפריון הקרקע ולהתבלותה.

אני מתעב הכללות בעצמי אבל שיפטן מדבר מתחום עיסוקו ומחקרו. ההכללה שעושה שיפטן אינה ענין של ביקורת הקשורה בגנים אלא בתרבות שמצהירה שאין לה ענין ורצון לקשר למטרות אוניברסליות כמו מדע, חופש, שוויון, יצירה חופשית וכו'. דווקא הערבים שמצליחים למרות אותה תרבות במדע ובאומנות מדגישים את מה ששיפטן אומר כי התרבות הזאת מבזבזת פוטנציאל אנושי בכמויות רבות. אם סטטיסטיקה אי אפשר להתווכח.

לגבי הירקות הבלדיים, הרי הם הירקות המקוריים מפעם ואין צורך לפתח אותם אלא פשוט לגדלם בתנאים שיבטיחו איכות על חשבון כמות. הזנים האלה רגישים יותר לתנאי מזג אוויר, מחלות, עמידים פחות לאחר קטיף ומכל הסיבות האלה ועוד, זוכים לרוב לריסוסים רבים כך שלטעם הטוב מצורפים גם כימיקלים רבים. אפשר לגדלם בשיטות אורגניות המסובכות ואולי גם יקרות יותר אבל זה בעיקר טוב לגידולים בכמויות קטנות.

מכל מקום, גם מכון וולקני מודע לצורך לשפר את הטעם ולמיטב ידיעתי הם חוזרים ומנסים להכניס יתרונות מזני הבלדי לזנים חדשים. אולי תוכל לעשות כתבה על המכון בסגנון "סלט נולד – זני הירקות המפותחים במכון וולקני"?

אליקו – תנסה רגע להפריד את הסיפור הזה מדברים שמרגיזים אותך, ולראות שההתבטאויות של שיפטן הן פשוט לא לעניין. לומר דברים על קבוצת אנשים שמה שקושר ביניהם הוא לאום או מוצא אתני, זה סוג של גזענות, גם אם היא מנוסחת מאד יפה.

ועם כל הכבוד לעבודה שעושים במכון וולקני ובמוסדות דומים לו, עדיין הירקות הבלאדיים הרבה יותר טעימים. שלא לדבר על זה שהחומוס הערבי, מה לעשות, הוא בדרך-כלל יותר טעים. אז אולי בכל זאת נשאר גם לשיפטן וגם למכון וולקני משהו ללמוד מהערבים.

הבעיה עם מה שאמר שיפטן היא שהוא הוריד מערך הפיתוח החקלאי שגם הוא נעשה בעיקר בישראל במכון וולקני ולא ע"י הערבים.

אדר: במדינה שבה מרצים קוראים לעולם להחרים אותה, כולל את האקדמיה, שיפטן צריך להיות מרצה בכיר אם לא נשיא אוניברסיטה.

אדאמס צדק. אגב, במדינה מתוקנת, דן שיפטן לא היה מרצה באוניברסיטה.

יא שוקי, עלי להכות על חטא!

בתחילה חשבתי בתמימותי, שהלוויינים הישראליים רק מסייעים לישראל לפעולות צבאיות תוקפניות שמזיקות לאזרחים בפלסטין ובמדינות השכנות – בעוד שחומוס מסייע לעם הפשוט בישראל/פלסטין ובכל מקום אחר בעולם, מקרב קיבות ולבבות, מתכון בדוק לאחוות עמים ולאחוות טעמים. חשבתי שמי שמעדיף לוויינים על חומוס, מעדיף מוות על חיים, סבל על שובע, שנאה על אהבה, וגנר על רגאיי.

אבל אז הפתעת אותי עם הפוסט הזה: http://humus101.com/?p=1311 . מה אנחנו למדים מזה? שהבעיה אינה בכך שישראל משקיע אנרגיה בלוויינים במקום בחומוס, אלא בשימושים הנלוזים של הלוויינים הללו.

כי אם במקום – למשל – לספק תצלומים שיקלו על מבצע ההתנקשות הבא של [....], בכיר ב[....] שלא עומד בשירת התקווה, היו כוחות המודיעין הציוניים עמלים על מה שחשוב באמת, אזי היינו מסכלים את המבצע הלבנוני מבעוד מועד.

אני יכול לדמיין מזל"טים משגרים פצצות שמן דקלים בפגיעה כירורגית בקערת החומוס הלבנונית, כדי להעניק לה טעם תעשייתי א-לה-צבר ולהשפיל את גאוותם. או אפילו (לשם שינוי) באופן חיובי: מבצע תגובה סודי להכנת קערת חומוס גדולה עוד יותר, ואם יורשה לי להעז ולהציע – קערת משאוושה, כדי להגביר את אפקט ההרתעה הצה"לי – כי לפי הידיעה בהארץ, הלבנונים האלה מבינים עניין ואוהבים הרבה לימון בחומוס שלהם.

הפרופסור טועה, כמובן.

כי בזמן שישראל שולחת לוויין משוכלל לחלל, חוקרים ישראלים בפקולטה לחקלאות יצרו חומוס עמיד יותר למזיקים (באמת!).

אנשים, אתם מתעסקים בסמנטיקה. העובדות ברורות: כל עוד חכמי ערב קיבלו על עצמם את הלוגוס של אריסטו ושות' – התרבות הערבית-איסלמית הייתה המתקדמת ביותר באירופה/אגן הים התיכון. תרבות זו יצרה את אנשי אשכולות הגדולים ביותר בימים אלו כדוגמת אבן סינא, איבן אל-היית'ם, אל-ראזי ומוחמד אבן מוסא אל-ח'ואריזמי (גגלו אותם בזמנכם החופשי).

ברגע שבוצעה פניית פרסה אל עבר המיסטיקה האיסלמית (אי שם, בשלהי המאה ה-11) התרבות הערבית לא תרמה לאוצר הידע העולמי כלום פרט לנחשלות (כן, אפילו לא "חומוס החדש צורך עשרה אחוזים מהמים") .

לצערי הרב, אנו רואים כיום את אותה פניית פרסה אל עבר המיסטיקה בעולם המערבי בכלל ובישראל בפרט.

המרצה המדובר הוא מאוניברסיטת חיפה, לא תל אביב.
ואגב, היה לו ציטוט אחד יותר "מצחיק" ששמעתי בעצמי ולא הופיע בכתבה הזאת – בכנס מסוים, מול קהל יחסית גדול, שאל אדם מהקהל את ד"ר שיפטן אם הוא לא יכול בכל זאת להצביע על תרומה אחת חשובה של הערבים לעולם, ואז הוא ענה לעצמו, בדרך למקרופון, "חומוס". אבל הוא שכח שהמיקרופון עובד וקולט אותו גם ממרחק של שני מטר, אז כל האולם שמע את זה.

אני מתנגד לשימוש של המגיב יובל בפועל "להתפלסף". התפלספות היא חשובה ומעניינת. אני מציע במקום את הביטוי "לזבל את השכל" או את הפועל "לחרטט", שנראים לי מתאימים בהרבה להתבטאותיו של שיפטן.

בתודה,
סטודנט לפילוסופיה.

[...] זן חדש של חומוס – יותר חשוב מלוויין [...]

יפה כתבת, והציטוט של דאגלס אדמס ממצא את זה בצורה מעולה.

במיוחד מעצבן אותי באנשים האלו שהם לוקחים קרדיט מאחרים – הוא לא בנה שום לווין, הוא לא גילה שום ריבוזום – הוא סך הכל אדם שאוהב להתפלסף.

אם תשאל אותי אם מי אני מעדיף לשבת לשיחה: מתפלסף משועמם או אדם שיודע להכין חומוס טוב, אני בטוח שמהשיחה עם החומוסאי אני אצא עם תובנות (עם המתפלסף אני אצא עם שקית הקאה).

אם כל כך הייתה חשובה לו ה"עליונות היהודית" הוא היה צריך ללכת ללמוד מקצוע שבאמת יועיל במשהו.

ואם זן החומוס החדש צורך עשרה אחוזים מהמים שדרושים להשקיה של זני חומוס אחרים? ואם זה זן חומוס חדש שיכול לגדול במדבריות ולהאכיל את רעבי אפריקה? אז זה גם פחות חשוב מלווין?