חדש בבלוג

יו גיב חומוס אה באד ניים

תמיד מאשימים את החומוס.

בשישי שעבר הלכתי עם זוגתי המטמטמת וחברתנו האהובה ש' לאכול חומוס במקום שגיליתי לאחרונה (וביקורת עליו תתפרסם בקרוב. מאד מאד). הזוגת אהבה את החומוס. ש' חשבה שהוא מלוח מדי ולא נהנתה. אני נהניתי מאד.

מאוחר יותר אותו ערב, לאחר ארוחת חג, דיווחה אשת חיקי על מיחושי בטן קלים. בשיחה עם ש' ביום המחרת התברר שגם היא הרגישה לא כל-כך טוב, והשתיים מיהרו להאשים את החומוס. הערתי להן ששעות רבות עברו מרגע שאכלו את החומוס ועד שחשו בבטנן. הוספתי שאני עצמי, שידוע כבעל בטן רגישה, הרגשתי ומרגיש מצויין.

כמו כן, הזכרתי להן שלילה קודם, חגגנו עם חברה נוספת את יום הולדתה במסעדת שרצים. הן אכלו דגים ופירות ים ואני אכלתי חציל קלוי עם גבינה בולגרית. את שאר ארוחותינו ביממה שלאחר מכן, חברתי ואני סעדנו יחד. אז אם כבר מפנים אצבע מאשימה, האם לא הגיוני יותר להפנות אותה לשם?

כמובן ששום דבר לא עזר והשתיים משוכנעות עד עכשיו שמשהו לא היה בסדר עם החומוס. גם המילה "קוליפורמים" עלתה פעם או פעמיים, ולא עזר שהסברתי שדגים ופירות ים הם מצע איכותי יותר לחיידקים מסוכנים יותר.

זה לא שאין תקלות עם חומוס. בתור אוכל שתהליך ההכנה שלו נמשך לעיתים יממה או שתיים, יש מה לקלקל בו. בתור מאכל שמבוסס על קטנייה, הכנה לא מוקפדת עלולה להפוך את התוצר הסופי לחומר נפץ אמיתי. אבל אם הייתי צריך להמר איפה יהיו יותר קוליפורמים, אז מסעדה מפונפנת בלב העיר לא נראית לי כמו הימור טוב יותר.

1 תגובה על יו גיב חומוס אה באד ניים

  1. אהבתי!
    יצא פוסט שהוא יותר אודות המוח הנשי, מאשר על חומוס,
    אבל חומוס הוא פלטפורמה נהדרת לחידוד ההבדלים בין גברים לנשים…

השאר תגובה