אם אתם מבולבלים מרוב חומוסיות שקוראים להן אבו שוקרי, הכי טוב שתלכו לזה שהוא לא "המקורי" ולא "האמיתי", אלא אבו שוקרי של העיר העתיקה, מול הויה דלורוזה. לנוצרים שביניכם צפויה חוויה דתית כפולה (וכאן אפשר לקרוא על החבר'ה באבו גוש).

אבו שוקרי הגדול
כתובת: הגיא 63, העיר העתיקה , ירושלים
שעות פעילות: א'-שבת מ-8:00 בבוקר ועד מתישהו אחה"צ
טלפון: 02-6271538

האשה שאיתי אינה מתעקשת – לא לרחוץ את גופה בברכה מקודשת ולא ללכת לאכול במסעדות יוקרה. תנו לה חתיכה טובה של פרה – רצוי במצב מדיום-רייר, אבל לא הכרחי – והיא מרוצה. אז כן, היא באה לאכול גם חומוס לפעמים, אבל בעיקר במקומות שבהם ליד החומוס אפשר לקבל משהו מבשר. צלוי, משופד, טחון ומטוגן – העיקר שיהיה שם, רצוי מדמם.

בגלל זה אני אומר שכנראה באמת יש איזה סוד לחומוס של אבו שוקרי מהעיר העתיקה. אחרת, אין מצב שהיא הייתה אומרת שנהנתה. כלומר, זה שנהנתה זה עוד משני לעובדה שגם הודתה בזה. "ותכתוב שהטורקי היה מצויין", היא הוסיפה.

הויה דלורוזה של החומוס

הגענו לאבו שוקרי אחרי צעדה ארוכה ביום שמש לוהט. לא ממש התחלה טובה. הלכנו בכלל כדי לראות את הדובים בכיכר ספרא (הדובים מפרוייקט United Buddy Bears המקסים, או "דובי הגוף המאוחדים" כפי שקרא להם בתבונה רבה NRG), אבל הרי אי אפשר להגיע לירושלים בלי לאכול בה חומוס (אי אפשר, כשחושבים על זה, להגיע לאף עיר ראויה לשמה בארץ הזאת ולא לאכול חומוס).

עבדכם הנאמן פישל, ואילץ אותו ואת זוגתו הנאמנה להאריך את דרכם בחיפוש אחר כרטיס זיכרון למצלמה הדיגיטלית. כך יצא, שהדרך הנינוחה מהלך 5 דקות מהדובים, נהפכה למסע מתיש של 10 דקות שלמות מזרחה בשמש הקופחת, עד לשער שכם. רצינו לאכול אצל עכרמאווי אבל הוא כבר סגר; נשארו שתי אפשרויות: לינא, שם הייתי בביקורי הקודם בירושלים, או אבו שוקרי.

אבו שוקרי האמיתי

אבו שוקרי הוא אחד השמות הגדולים בעולם החומוס, בשורה אחת עם אבו חסן, סעיד, לינא וענקים אחרים. טכנית, מייסד השושלת מוחמד טאהה, הקדים את כל הנ"ל. את החומוסייה שלו הוא פתח בשוק הצורפים כבר ב-1948, והוא קרא לה על שם בנו, שוקרי.

מסעדת אבו שוקרי הגדול היא זו ששמרה את השם, והיא מנוהלת ע"י שניים מבניו (פתחי ויאסר) ואחד מנכדיו (פאדי. ותודה לדורון יושע שמיפה את אילן היוחסין); במקום הקטנטן בו שכנה החומוסייה המקורית של טאהה, מפעיל בן נוסף של טאהה את חומוס זיאד ("אבו שוקרי הקטן").

זיאד אינו קוטל קטנים, ורבים מיודעי החן ממליצים עליו, אבל לפחות במה שקשור להצלחה מסחרית אין פה בכלל שאלה – אבו שוקרי הגדול הייתה במשך שנים החומוסייה הכי ידועה בירושלים ואחת המצליחות, בוודאי בקרב הלא ירושלמים. גם בזכות השם וגם בזכות המיקום הבלתי רגיל: לרגלי הויה דלורוזה, שחצי מיליון צליינים פוסעים במורדותיה מדי שנה. גאוני.

למי שלא מכיר: הוויה דלורוזה ("דרך הייסורים") היא רחוב מרוצף ותלול בו עבר לאמונת הנוצרים ישו כשצלבו על גבו (אף מילה על מונטי פייטון עכשיו). לקראת סוף טיולנו, היינו עתידים לטפס במעלה הדרך הזו, ולהבין לגמרי ייסורים מהם. אבל לפני כן – אחרי צעדה של עוד כמה דקות בתוך השוק היפהפה של הרובע הנוצרי, הגענו לאבו שוקרי. מותשים.

החומוס של אבו שוקרי

האשה לקחה חומוס-טחינה וביקשה טורקי. אני לקחתי חומוס פול, ועל השולחן נחתו גם פלחי עגבנייה ובצל וחמוצים מעולים (תופעה נדירה בחומוסייה). החומוס מתובל במידה, חוץ מהלימון שמעורב בו בנדיבות מיוחדת, כמקובל בעיר הקודש. לא כולם מסוגלים להתמודד עם חמיצות כזו של חומוס, אך יש מקומות בירושלים שגאוותם גדולה על ערימת קליפות הלימונים שמבצבצת מפחיהם השכם בבוקר (באופן טבעי, הם בזים לאסכולה השנייה, המשתמשת – לא עלינו – במלח לימון).

בכל אופן – החומוס של שוקרי טעים. חומוס ירושלמי סמיך וקצת גס אבל לא כבד מדי, ופול מהטובים באזור הזה של העולם – גרם לי לרגע לחשוב על המחלוטה של סעיד. זה שהטורקי טעים כבר אמרתי? ואני לא חסיד גדול של סלט טורקי בימים כתיקונם.

מצד שני, רעייתי שעיניה יונים לא התלהבה כמוני מהחמוצים – ועדיין שנינו יצאנו מרוצים (בחיי, יצא לי בטעות החרוז הזה). היא גם העירה שזה היה מהמקרים היחידים בהם היא כמעט אכלה את כל המנה שלה (!). אני, יש להוסיף, אכלתי את מה שנשאר לה בצלחת.

עצתי החמה: הגיעו למקום ישירות, בלי להתברבר לפני כן כמונו. הדרך משער שכם עד למקום מספיק ארוכה, צבעונית ומפתה, כדי שתרצו לעשות אותה כשאתם רעננים ולא גוועים ברעב. אם אתם עם חברים מחו"ל, חובבי ישוע הנצרתי, תוכלו להעניק להם חוויה בלתי נשכחת. חומוס הולך טוב עם חוויות דתיות.