חדש בבלוג

ספיישל חומוס בברלין

ברלין מודל 2007 היא כרך אימתני בן 4 מיליון תושבים, שמעניק לך תחושה שיש בו הכל. זו עיר קוסמופוליטית שאפשר לשמוע ברחובותיה עשרות שפות, לראות אנשים בני כל הלאומים ולאכול מטעמים שהגיעו אליה מכל קצוות תבל. יש בה גם המון תרבות ואדריכלות מרהיבה, אלכוהול מצויין וים כוסיות. רק החומוס על הפנים

רק שתבינו – תשעה מכל עשרה ברלינאים איתם תזכו לדבר הם אוהבי ישראל נלהבים. תהליך הדה-נאציפיקציה שהחל לפני 60 שנה גידל שם שני דורות של אנשים שנבעתים מכל סממן של לאומנות, מתעבים גזענות, ומשתדלים לאהוב את מדינת היהודים גם בתקופות בהן היא נטולת סקס-אפיל בעליל.

(מה שאני אומר נכון בעיקר למערב ולמרכז העיר, ונכון יותר עם האוכלוסייה הצעירה והמשכילה, אבל במידה רבה זה נכון לרוב הגרמנים).

מה שמדהים יותר, הוא שכמעט כל אדם שיצא לכם לדבר איתו בברלין – כלומר, ממש לדבר – ביקר בישראל לפחות פעם, או שיש לו חברים ישראלים או לפחות יודע מילה או שתיים בעברית (לרוב: "שלום") ומשתדל לשרבב אותן לשיחה. העיקר שתדעו שהוא "מהטובים".

הוסיפו לכך את העובדה שבברלין יש אוכלוסייה לא קטנה של מהגרים ממדינות מזרח-תיכוניות – ישראלים, לבנונים, מצרים, סורים, פלסטינים, ירדנים, איראנים ובעיקר טורקים – ותבינו כיצד קרה שרוב הברלינאים יודעים מהם שווארמה, פלאפל ופיתה, וכן – אפילו חומוס. רק שיש להם עדיין קצת בעיה עם הטחינה.

לאן נעלמה הטחינה

מה שהתחיל אצלי בפליאה, הסתיים בבעתה; בפעם הראשונה שבה אכלתי בברלין חומוס עם שמן שומשום במקום טחינה, עוד ראיתי בזה קוריוז. כשזה קרה בפעם השלישית חשבתי למרוט את שערותיי.זה ברור כשמש: החומוס הולך והופך אופנתי בברלין, ואפשר למצוא אותו בהרבה תפריטים של מסעדות ובארים. מצד שני, אין להם שמץ של מושג מהו חומוס ומהו צריך להכיל, וזה ניכר במנות שהם מגישים.

קחו כדוגמא את InTime, בר-מסעדה אלגנטי ברחוב סימון-דאך האופנתי ברובע פרידריכשיין, שזוגתי ואנוכי סרנו אליו בצהרי יום אפרורי; הספקתי לאכול שם מרק דלעת טעים למדי לפני שנחתה על שולחננו העיסה האומללה, שהגיעה מעוטרת במלפפונים ועגבניות. תחילה, כשראיתי בתפריט שמדובר בתערובת של גרגרי חימצה מבושלים עם שמן שומשום, חשבתי שזו טעות ומדובר בטחינה. כשטעמתי הבנתי שאין טעות.

 

חומוס בסימון דאך

 

בסופו של דבר, הדבר הכי קרוב לחומוס ערבי טוב שטעמתי בברלין היה במנת הפלאפל ההורסת של דאדא, המוסד האגדי שליד פינת אורניינבורגר ורחוב פרידריך – אבל עליו אספר בפוסט אחר.

מלחמת הגלובליזציה בחומוס

בנדודיי, הדרמתי לכיכר מוריצפלאץ בלב רובע קרוייצברג. זהו אזור שמזכיר קצת את פלורנטין, רק שגודלו כגודלה של כל תל-אביב, ויש בו בין השאר ריכוז גדול של מהגרים מוסלמים. שם, בין מרכז הלימודים האיסלמיים של הרובע, לבריכה המחוממת השקופה למחצה שגברים ונשים רוחצים בה יחד, מצאתי את מסעדת ריסאני.

מסעדת ריסאני בברלין, קרויצברג ריסאני, מבט מבפנים

מקום מוזר – על הקירות כתובות ועיטורים יפהפיים בערבית, ועל השיפוד מסתובבת שווארמה אמיתית (בניגוד לדונר הטורקי, שהוא פשוט גוש ענק של קציץ בשר מכמיר ולעיתים אף דוחה למדי). אבל את הפלאפל המצרי שלהם הם מגישים עם יוגורט.

כשגיליתי שהנוזל הלבנבן איננו טחינה, הבנתי שמה שנמצא לידו על הצלחת איננו חומוס. אחד מבעלי המסעדה, סודני חביב שמנמן ומשופם העונה לשם ד"ר עומאר, הסביר לי מאוחר יותר ברצינות רבה שכל הנ"ל הם במקורם מאכלים סודניים בכלל, אבל הודה שהם נאלצו לעשות כמה התאמות לטעם המקומי.

חומוס ופלאפל בריסאני

את הטעם, אגב, השלמתי בבקבוק של BIONADE, הגזוז העאלק-בריא החדש שנמכר בכל העיר. היו שם גם בקלאוות, אבל לא טרחתי. באמת, מקום נחמד, ואולי מנות הבשר שלהם אותן לא טעמתי מפצות על היעדר הטחינ. אבל עזבתי את המקום בלב נצבט, כשתשוקתי הבלתי מסופקת לחומוס הולכת ומחמירה מרגע לרגע.

בפוסט הבא:
כיצד התנחמתי בזרועות הפיתה של דאדא; איזו טחינה מוכרים בקומה השישית של הקה-דה-וו בלב העיר; מה לנסראללה ולמסבחה; ועוד.

2 תגובות על ספיישל חומוס בברלין

  1. חומוס מצויין יש ב-sonnenallee ושמו "עזאם" (Azam, שבטח הגרמנים הוגים "אצאם"). אין לי הכתובת המדוייקת. זה לא רחוק מתחנת Hermanstrasse ויש לו מסבחה מצויינת וגם חומוס טוב. הפיתות לוקות בחסר והתה על חשבון הבית.

  2. תודה רבה באמת שאתה אומר לי עכשיו. בפעם הבאה.

השאר תגובה