חדש בבלוג

חומוסאית בפריז

עצמו עיניים ודמיינו את הסיטואציה הבאה: אתם במטרו של פריז, מתים לחומוס. אבל איפה בכלל מוצאים חומוס בפריז? אתם מציצים במפה ומגלים שהתחנה הבאה היא Place d'Italie. מאיה מרום בפוסט אורח.

Place du Liban
152 Boulevard Vincent Auriol
75013 Paris 13e arrondissement, France
טלפון: 01 44 23 73 33
תחנת מטרו: Place d'Italie (לא התחנה הכי קרובה, אבל הכי נוחה להגעה)
תמונות: מאיה מרום [הקליקו להגדלה – כדאי!]

הדבר האחרון שמצפים להיתקל בו כשמסתובבים בפריז, מעוז הבוהמיה ואחת הערים האליטיסטיות באופן כללי, הוא חומוס.
מצד אחד, תטענו שבעיר יש טונות של מהגרים צפון אפריקאים, וככל שמתרחקים מהרובעים המרכזיים של העיר הסיכוי להתקל בשווארמיה/קבבייה/פלאפליה הולך וגדל.

מצד שני, עם כל הכבוד לפלאפל (ויש, אבל לא כזה הרבה), חומוס הוא מצרך נדיר במחוזות אלו.

ולכן, כשפסעתי לי בדילוגים ובשמחה לכיוון שוק הפשפשים הנידח ברובע ה-13, הופתעתי לגלות מסעדה לבנונית קטנה שמציעה מבחר מטעמים ערביים אסליים, וכמובן גם חומוס במחיר שווה לכל נפש: 4 יורו בלבד.

מצידו השני של הרחוב קרץ לי ביסטרו עם היצע מפתה של סטייקים וצ'יפס, אבל כוח בלתי מוסבר משך אותי פה פנימה, היישר לזרועותיהם של זוג הלבנונים ההמום – בעל ואשתו, שהיו בעיצומו של פתרון תשבץ סודוקו.

"מינימום 7 יורו לישיבה במסעדה" נבח עלי הבעלים.

לא הייתי במצברוח לפתוח שולחן, וגם לא לקלקול קיבה, אז הסתפקתי בחומוס בלבד, בטייק אווי.

ביקשתי בלי שמן בבקשה, ושאלתי את הבחור אם יש לו זעתר (אלוהים יודע למה בכלל חשבתי על זה), ואם כן, אז שישים קצת. אז הוא שם הרבה. וחוץ מזה לא שם כלום.

עכשיו, אני צרכנית חומוס לא קטנה, אבל חייבת להודות שמעולם לא אכלתי חומוס מחוץ לגבולות ישראל, ולא כל כך יודעת מה נהוג להגיש חוץ מהחומוס עצמו. בישראל אני יודעת שמקבלים גרגרים מבושלים, זילוף שמן זית (לרוב נדיב מידי), פטרוזיליה, ושאר תבלינים וקישוטים. אבל בחו"ל? אלוהים יודע.

החומוס שקיבלתי היה רחוק מכל דבר שתיארתי לעצמי. יכול להיות שגם הלבנונים אוכלים חומוס ככה? בלי כלום?? לא ברור.

ערימת הזעתר שהוא פיזר לא כיסתה על הקמצנות בטופינגז. אולי הם לא רוצים "ללכלך" את החומוס שלהם בקישוטים כי הוא כל-כך טוב בפני עצמו?

אוקיי, אז ההגשה על הפנים אבל מה עם הטעם? מעולה.

החומוס רך, קרמי, אוורירי, חמצמץ בדיוק במידה, וטרי מאוד. כשהסטתי הצידה את ערימות הזעתר שהוא שפך, קלטתי גם טעם עדין של שום וכמון. לטעמי היה חסר קצת מלח, אבל זה לא משהו שהגשה קצת יותר מושקעת לא היה פותר.

המנה לא הייתה ענקית, אבל המרקם היה כל-כך קליל, שניקיתי את הצלחת תוך 4 דקות (לשם השוואה, היציקה ב"אשכרה" לוקחת לי רבע שעה).

הפיתה הייתה יותר כמו שילוב עצוב בין לאפה עיראקית לטורטייה מקסיקנית. דקה וקצת יבשה. היה עדיף לנגב עם בגט מהמאפייה ליד. או אפילו בריוש.

עוד בתפריט, ששווה עיון מעמיק יותר: מוסקה, לבנה, עלי גפן, סלט חצילים (המכונה "קוויאר חצילים"), סלט ערבי קצוץ דק, קבב בגריל, סמבוסק מטוגן, פלאפל, ועוד.

לא בטוח שהמקום שווה גיחה בזכות עצמו, למרות שהתיירת האמריקאית שהתפננה שם על טבולה וכוס יין רוזה צונן נראתה די מרוצה. אם במקרה אתם חולפים ב-Place d'Italie, תחנת מטרו די גדולה, המסעדה נמצאת במרחק 2 דקות הליכה. לקינוח אני ממליצה להמשיך במורד הרחוב ולקנח בקינוח צרפתי במאפייה הסמוכה.

מאיה מרום, מעצבת, צלמת, בשלנית ובעלת מדורי אוכל בעיתונות הכתובה והמקוונת (ועוד) היא מייסדת בלוג האוכל הפופולרי והיפהפה בצק אלים. אם הפוסט עשה לכם תיאבון לפריז, כדאי לכם להמשיך לפוסט "פריז בארבעה שלבים פשוטים".

1 תגובה על חומוסאית בפריז

  1. אני פעם הזמנתי פלאפל במקסיקו, וקיבלתי מן קציצות ירוקות מעשבים על צלחת עם יוגורט. הזייה.
    חומוס בפריז עוד לא יצא לי לנסות.
    אה, ובצק אלים רולס!!

1 טרקבקים ופינגבקים

  1. פריז בארבעה שלבים פשוטים | בצק אלים

השאר תגובה