חדש בבלוג

ספיישל חומוס בברלין, חלק ב'

תקציר הפוסט הקודם: סחבק וזוגתו מגיעים לברלין; אחרי שלושה ימים ללא חומוס, עבדכם מתחיל לטפס על הקירות. כמה התנסויות אומללות עם מנות "חומוס", נטולות טחינה ותפלות במיוחד, הוא מוכן ללכת רחוק – בכל המובנים.

בשבוע השני לביקורנו בעיר פגשנו את ד', ישראלי-לשעבר שחי בברלין שנים רבות ומכיר אותה היטב. "אז איפה אוכלים כאן חומוס טוב?", אני שואל אותו בתקווה. ד' הציע שנסור ל-Casalot, מסעדה פלסטינית בלב רובע המיטה, ליד פרידריכשטראסה, שבעליה הוא נצרתי במקור (שמאוחר יותר דיבר איתנו בעברית במבטא גרמני כבד, עם ב' במקום פ'. איש נחמד מאד אבל הערבי הכי משתכנז שפגשתי).

לזכותו של ד' ייאמר שהוא הזהיר מראש – חומוס הוא לאו דווקא הצד החזק של Casalot. ובכן, הוא צדק. החומוס היה בינוני למדי, הפיתות דקיקות ויבשות, והמנה שכונתה בתפריט "סמבוסק" כללה שלוש קונכיות בצק מיקרוסקופיות. כך שלמרות האירוח הנעים קשה לומר שבאנו על סיפוקנו – אבל לפחות הייתה טחינה בחומוס.

חומוס ופלאפל בקסלוט

תוגה נפלה עליי בימים הבאים. "מה בסך-הכל ביקשתי" קוננתי בפני אהובתי, "מנת חומוס טעימה אחת בעיר של 4 מיליון תושבים?". נשאתי עיניי השמימה בתפילה לנס, ואז הגיע מה שנראה היה כנס כזה בדיוק.

היינו בדרכנו חזרה מפוטסדם, עיר הארמונות הסמוכה לברלין, אחרי טיול מאלף ובעיקר מעייף. רכבת ה-S-Bahn הייתה דחוסה כקרון בקר (העיצומים של איגוד נהגי הרכבות שיבשו את התנועה, והעמידו את הברלינאים בניסיון שאינם רגילים בו). קשקשנו בעברית – לא נראה היה שישנם תיירים ישראלים בסביבתנו – ופתאום הפנה אלינו עלם צעיר את מבטו והחל לדבר איתנו עברית.

שעתיים וכמה בירות אחר-כך, שאלתי את אודי – סטודנט באוניברסיטת פוטסדם שגר כמה שנים בגרמניה וכמה חודשים בברלין – האם א) הוא מכיר חומוסיות טובות ו-ב) האם ייתכן שאין טחינה בעיר הזו. בשביל הטחינה, הפנה אותי אודי לשוק שברחוב Kottbusser Damm, בפאתי רובע קרויצברג. חומוס טוב – וגם מסבחה מצויינת – אמר, יש באזור הלבנוני של רובע טירגארטן, בשכונת Moabit.

"רק תביאו בחשבון שהם לא כל-כך אוהבים ישראלים" הפטיר. למעשה, הוא הוסיף, במסעדת בבא, זו שבה יש את המסבחה המצויינת, תלויה תמונה גדולה של נסראללה על הקיר. "אולי עדיף שלא תדברו שם עברית".

ארוכה הדרך למנה

"עוד יומיים כבר תוכל לאכול חומוס באבו חסן", רוטנת זוגתי האהובה. "זה לא נראה לך קצת מטומטם לנסוע לאיזה חור בשביל לחפש חומוס עכשיו?".הסברתי לה שדווקא בגלל זה חשוב כל-כך שנסע. עוד יומיים נחזור לישראל ואין לי שום בשורה לקוראי הבלוג. מה יעשו רבבות החומוסאים הרעבים המצפים למוצא פי אם ייקלעו חו"ח לעיר הזו כשאין להם מושג איפה לאכול בה אוכל אמיתי? חוץ מזה, איזו הזדמנות נדירה – לטעום חומוס לבנוני.אדומת השיער הצטרפה אליי בחוסר-רצון מופגן למדי. מזג-האוויר היה אפרורי וקר, הדרך הייתה ארוכה, והפיתוי לאכול מתחת לתמונה של נסראללה נראה קטן. למעשה, הוא נראה קטן יותר ככל שהתקרבנו; משעה לשעה נראו פחות שלטים בגרמנית ובאנגלית ויותר שלטים בערבית. בנקודה כלשהי – די קרובה ליעד, לדאבון לב – תפסה זוגתי בזרועי באחיזת ברזל ואמרה לי בטון שאינו משתמע לשתי פנים "טוב, אנחנו חוזרים".

"נו באמת" התרסתי, "קצת שלטים בערבית ואת נלחצת? ככה תעשי איתם שלום?".

"איכשהו" היא אמרה לי, "אני יכולה להבין למה עשויים לא לשמוח לראות אותנו. אני לא בטוחה שעבר מספיק זמן מאז שהפצצנו אותם".

ובפוסט המסכם שיפורסם מחר: על הפלאפל המופלא של דאדא, על הטחינה הכי יקרה בעולם, ואיפה בכל זאת אפשר למצוא חומוס טוב בברלין.

השאר תגובה