חדש בבלוג

מסעדת שמעון, הכרם

על רחוב יחיא קפח, בין הכרמל לסורי האגדי, שוכנת מסעדת שמעון. לא הוד לה ולא הדר, וגם החומוס לא הברקה אבל המרקים התימניים הם נחמה אמיתית בימי החורף. אל תחמיצו.

מסעדת שמעון
יחיא קפח 28, כרם התימנים

4 גרגרים

חלק מספיישל כרם התימנים

חומוס – כדאי שנקדים ונאמר כאן ועכשיו – הוא לא הצד החזק של מסעדת שמעון. נכון שהכל עניין של טעם וכו', ואין שום רע בטעם של החומוס שמגישים אצל שמעון, כשלעצמו. בכל אופן, זהו חומוס במרקם דליל מאד – ממש אנתיטזה לחומוס של שלמה – שמגיע בצלחת קטנה ובמקרה הטוב מצליח להחזיק כתוספת לצד המנות האחרות.

אז למה בכל זאת להגיע לשמעון? בגלל המרקים. הם מופיעים שם בנבחרת מלאה, לוהטים ומהבילים: מרק בשר, מרק רגל, מרק קורקבנים, מרקי שעועית וכרישה וביז, ועוד כהנה וכהנה מרקים ותבשילים, בהתאם ליום ולשעה בהם תגיעו (מומלץ בצהריים, והניחו שתמתינו בתור איזה זמן).

מרק בשר של שמעון החומוס של שמעון מסעדת שמעון, הכרם

הם נוחתים על השולחן, מלווים בערימת לחוח וסלוף (הפיתה התימנית, שמזכירה את העיראקית חוץ מזה שהיא עבה, בשרנית ובמקרה זה גם פריכה יותר), סחוג וחילבה מנוקדת ברסיסי שום. בקיצור: חגיגה אמיתית לעיניים ולחיך וגם ללב, שמגיעה עם שירות נעים, חברי, כמעט משפחתי, ועם Refill מתמיד של צלחות המרק כדי שלא תצאו משם חלילה רעבים.

מסעדת שמעון היא מקום קטן, עם כמה שולחנות בפנים ושניים בחוץ. אם תשבו בפנים תוכלו להציץ למטבח, שזו חוויה בפני עצמה. אם המשפחה, רעייתו של שמעון האגדי שהלך לעולמו לפני כארבע שנים, עדיין שוקדת על הסירים הבוהקים מניקיון. "שמעון מלך המרקים" נהגו לקרוא לאיש; האיש איננו אך שירת חייו נותרה. שווה.

ואגב, עוד מקומות בתל-אביב שאפשר למצוא בהם מרקים תימניים:
המטבח של שוש
באבן גבירול.
המרקים של חנה
בשכונת התקווה, ועוד מקומות רבים לאורך רחוב האצ"ל.
ואם יש לכם המלצות אז שתפו.

2 תגובות על מסעדת שמעון, הכרם

  1. אהרן בוארון
    30 בדצמבר 2007 ב-17:21 //

    המסעדה השוכנת כמה דלתות צפונה ברחוב – סיסי,
    מנפקת חומוס לא רע, במרקם טיט אפרורי.
    גם מרק השעועית שלהם בסדר.

    למרות שאני בספק אם תצא משם עם ריפיל.
    מומלץ, כנהוג בכל חומוסיה, לא להגיע ביום שישי בצהריים

  2. כתושבת הכרם מזה חמש שנים, ופריקית חרופה ומכורה של חומוס, אני חשה מחוייבות להגיב על תחקיר הכרם הלא במיוחד חושפני, וכן לתגובתו של אהרון בוארון:
    ובכן, אצל שמעון, המרקים אכן מעולים, אבל החומוס – בדיחה, ואין פול.
    מולו, אצל שמשון, חומוס סתם, אבל ארוחת בוקר מקסימה, מוסיקה טובה, ושמשון הוא קול לגמרי.
    אצל הסורי "האגדי", מנה קטנה ויקרה שסובלת מעודף תצוגה ועודף באזז. סבירה בהתחלה, אבל אז התיבול מתגלה כשתלטני, ועל פארש. אנשים פשוט אוהבים לשמוע את עצמם אומרים "קפצתי לסורי!" ולהרגיש שהם חלק ממשהו (רמז: הם לא…)
    אצל רחל, תבשילים שלעיתים הם מעולים, ולעתים לוקים ביתר שמן ומלח. סצינה מגניבה עם כל מיני טיפוסים בג'יפים יוקרתיים, חלקם היישר מאיזו מאפיה קיקיונית, חלקם סוחרי סדקית מצליחים עם מבטאים אקזוטיים (גרוזיה למשל) וגם שחקנים, עו"דים ועוד.וכולם רוצים מנה חלומית ב-30 ש"ח (רמז: אין על הבשר עם חצילים) החומוס – לא לנסות.
    אצל זכריה, בכובשים, מנה בלתי נשכחת של המון פול שחור מבישול יתר מתלהם, וכמובן- זכריה עצמו, היישר מסרט של קוסטריצה.
    אצל יחיאל, בסוכה שליד השוק, אווירה מקסימה ונעימה, צוות מתוק, חומוס איום, אבל אחלה שקשוקה, וגם יבשלו לך את הקפה.
    אצל דורון ואבא שלו, שוב, אחלה אנשים, חומוס בסיסי ומטה, ששווה לשבת עליו, אם אתה מוזיקאי/גרופי, שכן חצי מסצינת המוזיקה בארץ אוכלת שם צהריים: נגנים, כותבים, מעבדים, זמרים(רמז: לא, ריטה למשל לא יושבת שם)
    יש את המסעדה שמול דורון, יש את ארז הותיקה, ועוד אחת חדשה יחסית, ברחוב של רחל, הדחקתי את שמה. הללו יכולות להיכלל במילה אחת: לחובבנים!
    ועכשיו לעיקר: המסעדה של סיסי, ושל כל המשפחה שלו, משפחת עוזרי, היא קודם כל איזה שבע רמות מעל כל הנ"ל, ומעבר לזה, ואני מדברת על סמך תחקיר של שנים, היחידה (!!!) בגוש דן שמתחרה באבו חסן (זהו, אמרתי את זה). תבדקו אותי.
    רק באמת, לכו ביום חול, כי בששי מפוצץ, ואם תצליחו לשכנע אחד מבני המשפחה המקורית (תמיד מסתובבים שם איזה חמישה, נגיד) להכין לכם את המנה – רווח נקי. הם אלופי עולם. ותאכלו עם פול, הוא מעולה. תבקשו: "בלאדי", או "משולשת" – זה אותו דבר. תלוי למי פונים 🙂
    וגם… המרקים שלהם מצויינים ויש ריפיל. בכלל, הכל עד לרמת הסלט – טרי ועם טאץ' אישי ואיכותי.
    ומי שלא אוכל את החילבה שלהם – פראייר.
    ואני נשבעת שאני לא מהמשפחה… אם כי אולי עכשיו הם סוף סוף יסכימו לאמץ אותי

השאר תגובה