חדש בבלוג

דודו גבע: מלך החומוסאים

ביום שישי האחרון מלאו שלוש שנים לפטירתו של דודו גבע. הפוסט הזה מוקדש לזכרו של מי שהיה לא רק אמן נערץ, וחומוסאי ברמ"ח איבריו, אלא גם בן-אדם.

בערך מיום שעלה חומוס להמונים לאוויר שאלתי את עצמי איך אפשר להשתמש בבמה הזו כדי לומר משהו על דודו גבע ז"ל. גילי סופר ידיד של משפחת גבע, נזכר בתמונה הזו והתנדב לבקש את רשות המשפחה להשתמש בה (ועל כך אני אסיר תודה גם לו וגם להם, שהסכימו).

דודו גבע, מנגב

אני לא זוכר את הפעם הראשונה בה ראיתי קומיקס של דודו גבע. אני זוכר, לעומת זאת, פעמים רבות בהן לקחתי לידיי עיתון (או ספר), אך ורק כי היה בהם משהו משלו.

מ"יוסף ואחיו" (העיר) ו"ספר מגוחך" שעשה עם קובי ניב, דרך "זו ארץ זו" ו"הדרך אל האושר" (מעריב) ועד ל"שתיקת הברווז" על השער האחורי של העיר.

וכמובן: "שירת הברווז", ריבוע הקומיקס היומי האלמותי שפורסם בעיתון חדשות עה"ש, וחשף לעולם – ולי – את דמות הברווז המופלאה, שמציצה עד היום מפינות רבות-מספור בעולם המושגים שלי.

גבע הסביר פעם את אהבתו לברווז כך: "זה שמצד אחד זה מין בעל חיים נלעג, צעצוע נחמד לילדים, ומצד שני אוכלים אותו". איך אפשר שלא לאהוב יצור כזה? איך אפשר שלא לאהוב את מי שהמציא אותו?

אני לא מבין גדול בקומיקס. למעשה, מעט אמני קומיקס הצליחו לרתק ולהצחיק אותי ולגעת ללבי בכל פעם מחדש, כפי שגבע עשה. משהו בדרך שבה יצק הומור לתוך סיטואציות טרגיות, הרגיש לי תמיד לא ציני אלא פשוט מאד אנושי ואמיתי. ואנשים שהכירו אותו, מעידים שהיה קשר לא מקרי בין הדמויות שלו לבינו – גם הוא היה מין אנטי-גיבור קומי-טרגי; חסר מרפקים אבל רחב-לב, חבר טוב, אנושי מאד, ומצחיק.

הפרט הפחות מוכר לרבים בביוגרפיה של גבע היא אהבתו לחומוס. רבים נחשפו אליה, אמנם, דרך מדור ביקורות החומוסיות שלו בהעיר, אבל זה היה רק קצה הקרחון.

דודו גבע נהג להעיד על עצמו שחומוס הוא-הוא אהבתו הגדולה, אפילו לפני הפועל ירושלים וקומיקס. חברי ניר מולד (נירמו), שזכה לחסות קצת בצילו הענק של גבע, מספר שעל-פי עדותו הייתה תקופה בחייו שבה אכל חומוס בבוקר ובערב ("בערב עם ביצה") ולפעמים גם שלוש פעמים ביום. בתקופות מאוחרות יותר, הוא נהג לקיים פגישות עבודה על חומוס וניצל כל הזדמנות אחרת כדי לאכול אצל אבו חסן או קלבוני "הירוק" ביפו. בירושלים הוא נהג לאכול בחומוס טעמי, אצל רחמו ובעיקר אצל אבו שוקרי בעיר העתיקה.

לפני שלוש שנים ושלושה ימים הוא קם והסתלק, מהיום למחר, בלי אזהרה.

עוד על דודו גבע
:
רקוויאם לברווז המאסף.
עד עולם אתר הנצחה לגבע.
דודו גבע בויקיפדיה.
דודו גבע 1950-2005 הארץ.
ראיון עם דודו גבע
מהתוכנית של אסף הראל.

6 תגובות על דודו גבע: מלך החומוסאים

  1. חובב חומוס
    19 בפברואר 2008 ב-03:52 //

    אני רק רוצה להגיד בעדינות שהנטייה להפוך כל מי שמת לקדוש היא בעיניי זלזול במהות של האיש. אדם צריך לזכור גם ברגעיו הטובים וגם ברגעיו הרעים, ואני מקווה שאחרי לכתי לא ישכחו שגם הייתי בן זונה לא קטן לא פעם.

    וגם דודו גבע, היו רגעים שבהם היה לא צדיק.

  2. ואני רוצה לערער על הצורך של אנשים לשחוט כל פרה שנקרית בדרכם, גם אלו שלא קדושות.

    מישהו אמר עליו שהיה מושלם או גאון? האיש אומר רק שהוא זוכר אותו לטובה ושהאיש גרם לו להנאה ומחשבה. מאיפה באה התגובה שלך לכל הרוחות?

    ולנושא – אכן החומוס כיכב אצלו בכתיבה, במיוחד זכורה לי סדרת אהלן וסהלן בעקבות פצצת החומוס. חובה להכיר ולהנחיל, כל החומוסיות הידועות של ירושלים ובעליהן מככבים שם. אם אין לך את זה בצורת ספר אני אשמח לסרוק ולהעלות (דודו היה מסכים בחפץ לב)

  3. מזדהה עם כל מילה של עירא.

  4. לדודו גבע היה טריק להכנת טחינה שאימצתי ואני ממליץ עליו בחום.

    לחומרים הרגילים הוא היה מוסיף קצת שמן זית. לדעתי זה מצויין, מוסיף טעם טעים ומעדן את המרקם.

  5. ברל שנאוצר
    25 בפברואר 2008 ב-11:41 //

    אחרי מות קדושים אמור

    במקרה של גבע זה נכון. ברור שלא היה צדיק הדור, אבל התואר "סגן צדיק" בהחלט מגיע לו. זכיתי לחמס איתו כמה פעמים ואני מתפלל לעילוי נשמתו בכל פעם שאני בעכו (נחשו איפה)

  6. דודו גבע היה בנו של חברי לעבודה ב"דבר" אהרון גבע המקסים שהיה דוקטור להסטוריה ומומחה בוועדות החקירה לארץ ישראל. דודו היה צנוע מאד כמו דודו מי שהיה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה ואחד מגדולי המומחים ליחסי ישראל והוותיקן (אם לא הגדול שבהם) ,אהרון טרלו. הוא היה מלח הארץ ונשמה טובה טובה

2 טרקבקים ופינגבקים

  1. מבזק חדשות חומוס | חומוס להמונים
  2. חצילים על קירות עירנו • חומוס להמונים

השאר תגובה