חדש בבלוג

מדד הפלאפל: יוקר מחיה בטיגון עמוק

"מדד הפלאפל" שנולד ב-2011, קיבל השבוע חיזוק נוסף במאמר שפורסם במגזין העסקים פורבס. שלא במפתיע, מתברר שגם במונחי פלאפל תל-אביב היא העיר היקרה ביותר במזרח התיכון.

מוקדם יותר השבוע פרסם Forbes מאמר דעה שכותרתו "The Falafel Index: A Way To Assess Purchasing Power In The Middle East". הכותב, אדם חפץ, הוא אנליסט במכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב (The Washington Institute for Near East Policy).

המאמר של חפץ מציג ומנתח מגמות כלכליות שונות במזרח-התיכון תוך שימוש במדד הפלאפל (Falafel Index) כתחליף למדד הביג-מק (להלן) ומדבר על המדד הזה כבסיס לכלכלת פלאפל (Falafelnomics) שתאפשר להעריך טוב יותר את כוח הקנייה במדינות מזרח-תיכוניות.

כלכלת בורגרים. נשמע כמו בדיחה אבל זה רציני לגמרי.

כלכלת ההמבורגר (Burgernomics) הומצאה על-ידי The Econimist בשנת 1986 ובמרכזה עומד מדד הביג-מק (The Big Mac Index).

הרעיון פשוט: השוואת מחיר ההמבורגר המפורסם של מקדונלדס במדינות שונות, והיחס בינו לבין התוצר הגולמי לנפש, נותנת תמונה של כוח הקנייה הריאלי של כל מטבע והאם הערך שלו בשוק המטבעות הוא ביתר או בחסר.

מדד הפלאפל: מתאים יותר למזרח התיכון

כן, זה נשמע קצת כמו בדיחה בהתחלה, אבל העסק רציני לגמרי ובמשך השנים שימש המדד של האקונומיסט (כך לפחות הם טוענים) בלפחות 20 מחקרים כלכליים.

יש למדד הזה גם כמה חסרונות, כשהבולט שבהם הוא שישנן מדינות (כמו ישראל) שבהן המבורגר איננו מזון זול שנאכל על-ידי אנשים מכל שכבות האוכלוסייה.

מדד הפלאפל של אדם חפץ. בעזה הכסף שלכם יקנה 8 מנות פלאפל במחיר של אחת.

חפץ מסביר שבמדינות המזרח-התיכון, באופן ספציפי, אוכל הרחוב הזול והפופולרי יותר שמתאים לשמש בסיס למדד, הוא לא המבורגר אלא פלאפל.

זה לא רעיון שלו. הראשונה להשתמש במדד הזה, כבר ביולי 2011 על רקע הפגנות האביב הערבי, הייתה פאולה מג'יה, כתבת ה-Majalla (المجلة) עיתון סעודי שיוצא לאור בלונדון.

חפץ הוסיף נתונים מישראל והמשיך את ההשוואה בהתבסס על מחירים של מוסדות פלאפל נחשבים ופופולריים – כמו פלאפל הזקנים בחיפה, הדוד ראוף בעזה, וכיוצא באלה מקומות מבגדד, ביירות, עמאן, קהיר, דמשק וערים גדולות נוספות באזורנו. הוא גם טרח להשוות לתמ"ג לנפש בדיאגרמה שמזכירה מאד את זו של מדד הביג-מק.

כמובן, בשביל לבצע השוואה אמיתית של יוקר המחיה לא די בנתוני התוצר ואפילו לא במשכורת הממוצעת היומית שבה השתמשה פאולה מג'יה, כי הנ"ל לא משקפים את חוסר השוויון בהתפלגות ההכנסות. אבל חפץ, כמו מג'יה, בסך-הכל כתב מאמר דעה שהציג את היתרונות האינטואיטיביים של המדד.

גם מי שאין לו ידע רב בכלכלה או עניין בסטטיסטיקה, ולא עסוק מדי ביומיום במשבר יוקר המחיה, יבחין מייד שתל-אביב היא העיר היקרה ביותר במזרח התיכון (במונחי פלאפל), בהפרש גדול מהשכנות הקרובות ביותר.

מעבר לזה, הדיאגרמות של חפץ חושפות הפרשי המחירים עצומים בין ישראל לשכנות בכלל, ולשכנים שמעבר לקו הירוק במיוחד – מנת הפלאפל שעולה על-פי רוב בתל-אביב כ-15 ש"ח, תעלה 5 שקלים ברמאללה ורק 2 שקלים בעזה. אפילו בערים עשירות כמו דוחה, ריאד או כווית סיטי, מחירי הפלאפל הם חצי או פחות מאשר אצלנו.

ומצד שני, כשאפילו בתל-אביב יש היום פלאפליות (בודדות אמנם) שמוכרות מנה ב-5-6 שקלים, יכול להיות שהשוואות כגון אלו הופכות קצת יותר מסובכות.

(ותודה לשרון ושאר האזרחים המודאגים שהסבו את תשומת לבנו).

השאר תגובה