חדש בבלוג

בקרוב בסינמטקים: Hummus – The Movie

בניגוד לסרטים תיעודיים אחרים שנעשו על חומוס בשנים האחרונות, הסרט הזה מקדיש מקום רב לאנשים שמאחורי החומוסיות ולסיפורים שלהם. צפינו פעמיים וחזרנו עם מסקנות (או שאתם יכולים פשוט לגלול ישירות לטריילר שבסוף הפוסט)

"Hummus The Movie", ישראל 2015
אורן רוזנפלד, מיכל לי ספיר
58 דקות
אתר הסרט

"חומוס!" (באנגלית: "Hummus The Movie"), סרטם של אורן רוזנפלד ומיכל לי ספיר, מגיע בימים אלה לסינמטקים, אחרי בכורה שהתקיימה מוקדם יותר החודש בסינמטק ירושלים, במסגרת אירועי הקולנוע היהודי.

כותב שורות אלה (אתם יכולים לראות בזה גם גילוי נאות) התבקש לצפות בסרט עוד לפני הבכורה, כדי שיוכל להשתתף בפאנל בהנחיית רונית ורד ("הארץ"). כמובן שנעתרתי.

דעתי האולי לא-אובייקטיבית, אחרי שצפיתי בסרט פעמיים, היא שכדאי לכם לצפות בו לכשיגיע לסינמטק הקרוב למקום מגוריכם. בינתיים – טריילר וכמה מחשבות בעקבות הצפייה (יות).

סוהילה, מהסרט "חומוס!" סמיר ובנו, מתוך הסרט "חומוס!" של אורן רוזנפלד אליהו שמואלי מחומוס אליהו, מתוך "חומוס!"

כמו כמה סרטים תיעודיים אחרים שנוצרו בשנים האחרונות ושהוקדשו לחומוס (בראשם Make Hummus Not War, שבשלוש השנים האחרונות הוקרן במדינות רבות וזכה בפרסים), נראה שמלחמת החומוס של 2008-2010 הייתה הטריגר גם לסרט הזה.

בכל אופן, בניגוד לקודמיו, ב"חומוס!" הסוגיות הפוליטיות והסוציולוגיות הן רק תפאורה, ובסופו של דבר הסרט עובר להתמקד בסיפורים האישיים של האנשים שמאחורי החומוסיות.

הוא אמנם צולם ב-9 מדינות, וכולל מאות קטעי ראיונות עם עשרות אנשים, אבל בסופו של דבר הדמויות המרכזיות בסרט קשורות לשלוש חומוסיות מהפריפריה הישראלית: ג'ליל דביט מחומוס סמיר ברמלה, אליהו שמואלי מחומוס אליהו ביקנעם, וסוהילה אל-הנדי מאבו סוהיל בעכו. שלוש דמויות כובשות, כל אחת בדרכה.

הראשון, צעיר נוצרי שמחלק את זמנו בין ברלין לרמלה ומחפש את השילוב בין הכבוד והאהבה למסורת ולחומוס לבין העובדה שהוא בנאדם די מגניב.
השני, ברסלביסט מאיר עיניים, חוזר בתשובה שהגיע לישועה שלו דרך החומוס, וחולש היום על רשת בת 12 חומוסיות.
השלישית, סוהילה הנערצת, היא האליזבת הראשונה של עולם החומוס – אשה מוסלמית שתפסה את מקום אביה כראש המשפחה ובנתה אימפריה, אך מעולם לא נישאה.

אלו אנשים שחיים בעולמות שונים, ובכל זאת ברגעים מסוימים נראה שרב הדומה על השונה. כשהסרט עוקב אחריהם למקומות ואירועים משמעותיים, הם מתגלים ברגעים מאד אנושיים שלהם.

עם הדמויות המפתיעות של הסרט, קשה שלא למנות את מורו הרוחני של אליהו שמואלי, אלוף אביר (לשעבר נייג'ל האדמור, היוצר והמבצע של "חומוס מטמטם" הפנתיאוני). אביר, שלבדו היה יכול להחזיק סרט תיעודי, הסכים להצטלם כשהוא מקליט שיר רגאיי חדש עבור רשת החומוסיות של תלמידו ועל הדרך תרם כמה תובנות תיאולוגיות וקיומיות.

מכיוון שהתמזל מזלי לראות את הסרט פעמיים לפני שנדרשתי להביע את דעתי עליו, אני יכול לומר שהצפייה השנייה – על מסך גדול ועם קהל – הייתה ללא ספק המהנה והמשמעותית יותר.

מלבד האיכות הטכנית והרבה תמונות מעוררות תאווה של אוכל טוב, שנראה שהאימפקט שלהן עומד ביחס ישר לגודלן הויזואלי, החוויה של צפייה בסרט הזה כחלק מקהל יוצרת משהו שמזכיר קצת את האווירה של חומוסייה טובה.

לקריאה נוספת על הסרט: "מה עוד אפשר להגיד על חומוס" (דפנה ארד, "הארץ")

השאר תגובה