מנהיג יהודי עתיק ששאוב ממגילת אסתר הוא לאכול גרגרי חומוס מבושלים בפורים. לפי המסורת החז"לית, אסתר ואמותיה התעקשו לשמור כשרות בארמון אחשוורוש, ובמקום לחם ובשר אכלו "זרעונים". בקהילות ישראל פסקו: לא זרעונים – חומוס.

[פרסום מקורי: 6 למרץ 2010] כבר הרבה זמן לא דיברנו כאן בבלוג על ארבעס, חטיף החומוס היהודי המסורתי שבחלק מקהילות ישראל היה ידוע בשמות נוספים (כמו לבלבי, שהוא גירסה קצת יותר פיקנטית), אבל איש כנראה לא ויתר עליו.

מלכת אסתר וספיידרמן בעדלאידע של ביאליק-רוגוזין.

ארבעס נאכל באופן מסורתי על שולחנות אבלים אך גם בטקסי "שלום זכר" אחרי לידת ילד ובחלק מהקהילות על שולחן ראש-השנה, תוך הקראת הפסוק "והרבה ארבה זרעך…" (כגרגרי חומוס אשר בשוק לוינסקי וגו').

בבית הוריי ובבתי חברים היו אוכלים ארבעס גם סתם כך בשבת בצהריים.

פה ושם עוד אפשר למצוא ארבעס גם כחטיף לצד הבירה בפאבים תל-אביביים, במקום בוטנים או כבושים למיניהם – משהו שנדמה לי שלא קיים בבתי מסבאות בבוואריה, למשל. במילים אחרות: מדובר במנהג יהודי שורשי ועתיק יומין שהשתלב גם בתרבות הישראלית החילונית.

מכל מקום, החידוש האחרון ששמעתי הוא שישנן קהילות יהודיות בהן נהגו לאכול ארבעס בפורים דווקא, וזה בגלל מסורת נוספת. לפי חז"ל, כשאסתר המלכה כבר גרה בארמון אחשוורוש, היא שמרה בצדיקות על כשרות ו"לא אכלה את פת בג המלך". היא לא אכלה את הלחם והבשר ולא שתתה את יין הנסך, ובמקום זה אכלה "זרעונים".

ובכן, מסתבר שבכמה מקהילות ישראל רווחה מסורת לפיה אותם "זרעונים" שאכלה אסתר היו בעצם קטניות (תודו שזה נשמע הרבה יותר הגיוני משומשום וגרעיני דלעת), ומשום כך נהגו לאכול בפורים גרגרי חומוס מבושלים.

במילים אחרות: לפי מסורת יהודית עתיקה, אסתר המלכה הייתה הממציאה של דיאטת החומוס, לכל הפחות. ומכיוון שיש גבול לכמות הארבעס שאפשר לאכול (כפי שיודע כל מי שניסה), אני נוטה לחשוב שיש סבירות לא קטנה שאסתר המלכה המציאה גם את המסבחה.

הרי אין דבר הגיוני יותר מזה שהאזכור הראשון למסבחה יהיה במגילת אסתר, בהתחשב בכך שהאזכור הראשון לחומוס מופיע במגילת רות.

ומצד שני – מה שחשוב באמת הוא לא מי המציא את המסבחה אלא איפה מצטיינים בהכנתה.