מתכון החומוס הראשון בעברית היה באורך של 25 מילים, כולל המצרכים ואופן ההכנה. הוא פורסם בספר "כיצד מבשלים בימי מלחמה" של ליליאן קורנפלד, לימים השם הגדול ביותר בבישול הישראלי בעידן הטרום-רות-סרקיס. 

בהמשך לפוסט "What And How To Cook in Wartime: Hummus" בבלוג החדש והמצוין Leftovers, של עלמה וחברים. תודה לעלמה על התמונות מהספר ותודה לד"ר דפנה הירש שבמחקרה על ההיסטוריה של החומוס האירה לנו את הדרך.

***

"כיצד מבשלים בימי מלחמה" (1942, עולם האשה) היה ספרה הראשון של ליליאן קורנפלד ואחד מספרי הבישול הראשונים בעברית בכלל (קדם לו "איך לבשל בארץ-ישראל" של ד"ר ארנה מאייר שראה אור ב-1935).

שני עשורים מאוחר יותר, יהפכו ספרי הבישול של קורנפלד לברירת המחדל במטבחי ישראל – וכנראה גם למתנה הכי פופולרית לזוגות צעירים, לפני הבלנדר ואחרי הסיפולוקס – אבל בתחילת שנות ה-40' היא הייתה עולה חדשה אנונימית למדי מקנדה, שלא מכבר מונתה כיועצת לממונה על התזונה מטעם המנדט הבריטי.

"כיצד מבשלים", כמו שאפשר להבין מהשם, היה ספר מגויס מאד, ששם דגש על שימוש יעיל וחסכוני במצרכים (ובתחליפים) שהיו בשוק המקומי באותם ימים. הוא נדפס לא רק בעברית אלא גם בגרמנית, מתוך מחשבה מיוחדת על "עליית היקים" (העלייה החמישית, 1933-1939).

מתכון החומוס הראשון בעברית

כיצד מבשלים בימי מלחמה היה ספר הבישול הראשון בעברית שכלל מתכון לחומוס, או למעשה ל"חמצה בטחינה" (חומוס בטחינה, שהוא תרגום ישיר של השם הרשמי של הממרח בערבית).

"מתכון" היא אולי מילה קצת חזקה למקרה הזה – מדובר בסך-הכל בשתי שורות ו-25 מילים, כולל הכותרת, המצרכים ואופן ההכנה. בכל אופן, בסגנון הטלגרפי הזה וברוח החיסכון והשימוש-החוזר של אותם ימים, זה הספיק כדי לגעת בנושאים חשובים כמו השריית הגרגרים והטיפול בקליפות (שפחות רלוונטי בימינו אבל היה אקוטי מאד בימים שלפני מעבד המזון).

את השפה התכליתית של הספר מאפיין גם כתיב ייחודי, שכולל צורות כמו "חמצה" ו"סאלאט" (טחינה). אלו ייעלמו לגמרי בספרים הבישול הבאים שיודפסו בישראל (הפנייה בלשון נקבה, לעומת זאת, תתמיד במשך כמעט 40 שנים נוספות).

מכאן והלאה, ספרי הבישול העבריים הלכו ופיתחו את המתכון, ואגב כך גם תיעדו אבני דרך חשובות בעולם הקולינרי.

כך נבשל (1948) הזכיר לראשונה שימוש בסודה לשתייה, הציע לטחון פעמיים (זו תקופת בה הייתה מטחנת בשר כמעט בכל בית), והמליץ למרוח בשכבה דקה על צלחת בהגשה (בכרם התימנים שומרים על המסורת הזו עד היום).

ספר בישול פולקלורי (1964) הוא הראשון שהזכיר שימוש בבלנדר, מוצר שבאיחור אופנתי אחרי ארה"ב החל להיות נפוץ באותם ימים גם בישראל.

ספר הבישול (1970) חזר להתייחס לסוגיית הקליפות והציע פתרון שאנחנו נתקלנו בו בחומוסיות בגליל המערבי (להעביר את הגרגרים המרוככים דרך מסננת).

ומה קרה אחר-כך? על כך בפוסטים עתידיים בסדרת "מתכונים מהעבר". בינתיים, שווה ללכת לראות את הפוסט המופתי ב-Leftovers שכולל, בין השאר, גם אינטרפרטציה עדכנית למתכון וגם קישורים לביביליוגרפיה.