חדש בבלוג

ביקורת ספר: מדריך החומוסיות הגדול

כל ספר חדש שעוסק בחומוס הוא חגיגה עבורנו, וזה ללא ספק אחד החגיגיים שבהם. תמצאו בו המלצות על 90 חומוסיות לצד כמה פינוקים אחרים. ספר חובה, קנינו שניים.

מדריך החומוסיות הגדול
ארז טיקולסקר, רן עצמון, עירן שושני
עריכה: אביב רון | צילום: המחברים, דוד זונשיין | עיצוב: סטודיו דור כהן
הוצאה עצמית, 2022 | כריכה רכה, 155 ע"מ | 90 ש"ח
לרכישת הספר

מדריך החומוסיות הגדול (ספר)

בדומה לרוב היצירות שעוסקות בחומוס, גם הסיפור של "מדריך החומוסיות הגדול" מתחיל בשלושה חברים שאהבו לנסוע יחד לחומוסיות טובות. בנקודה כלשהי, אחרי שצברו קילומטראז' מספיק, הגיעו ארז, רן ועירן למסקנה שאין ברירה אלא לשתף את שאר העולם בכל הטוב הזה (*).

(* להוציא ספר שאנשים שמכירים אותם יוכלו להשתמש בו כדי לדעת איזהו חומוסייה טובה יש באזור בו הם נמצאים, כדי להוריד קצת את הלחץ על הטלפון. פרשנות שלנו כמובן).

מרגע שידענו שספר כזה עומד לראות אור, חיכינו לו בקוצר רוח – וזה עוד לפני שידענו שגם חומוס להמונים מוזכר בו (בהמשך). בדיעבד, אפשר לומר שהציפייה הייתה מוצדקת.

זהו ספר מהנה מאד. כתוב היטב, מעוצב בטעם והגודל שלו מתאים לתא הכפפות (או לתא הקטן בתיק הגב) כדי שיוכל ללוות אתכם בנוחות לכל מקום, ולהזכיר לכם איפה יש בו חומוס טוב – שזה פחות או יותר הרעיון.

הוא סוקר 87 חומוסיות מומלצות ברחבי הארץ, מג'ש (אל ליאלי) ועד ב"ש (סעיד), וגם אחת מעבר לקו הירוק ושתיים מעקבה ועוד שתי חומוסיות נוסטלגיות שכבר לא עמנו (טעמי הירושלמית ורחמו הגדול מתל-אביב).

מדריך החומוסיות הגדול (ביקורת ספר)

לא מדובר ממש בביקורות, אלא בסקירות בנות עמוד או שניים כ"א שמציגות בטקסט ובתמונות מעוררות תיאבון את החומוסייה, הסיפור שמאחוריה ו/או מה שמיוחד בה וגם מה כדאי לאכול בה, כמובן.

בחלק גדול מהמקרים מדובר בחומוסיות מוכרות ואהובות אבל ישנם גם לא מעט מקומות שלא היינו בהם (שזו כמובן הפתעה נעימה), בעיקר בישובים ובאזורים שלא כ"כ יוצא לנו להגיע אליהם כמו טירה, אום אל-פחם, לב הגליל או אשקלון.

עם רוב ההמלצות שבספר אנחנו מסכימים לגמרי. היו אמנם מקרים (בודדים) בהם השתוממנו לגלות שהכותבים הנכבדים החמיצו פרט טריוויה חיוני בנוגע לחומוסייה כלשהי, מה שהסגיר שהתחקיר שלהם לא כלל קריאה יסודית של כל הביקורות הרלוונטיות בבלוג. מצד שני, גם למדנו כמה דברים שלא ידענו על חומוסיות שחשבנו שאנחנו מכירים, אז אפשר לומר שאנחנו "פיטים".

מדריך החומוסיות הגדול, עמ' 132-133
מדריך החומוסיות הגדול, מבט מקרוב

ארבע חמישיות מהספר מוקדשות לסקירת החומוסיות. החמישית האחרונה כוללת תכנים קצת שונים שמוסיפים לספר עומק.

בהקדמה, ב"עשרת הדברות של החומוס" ובחלק "רק בישראל" הכותבים מציגים את האני מאמין שלהם ויוצרים הקשר היסטורי ותרבותי לאהבת החומוס שלהם. כולל ההשוואה הבלתי נמנעת בין חומוס יהודי לערבי, אזכור נוסטלגי של קופסאות חומוס תלמה (לצד התנערות מהחומוס התעשייתי בן ימינו) והטענה (שאפשר להתווכח עליה) לפיה חומוס יש לאכול בעיקר עם מזלג או פלח בצל ופחות עם פיתה.

לא מדובר במאמרים ארוכים ומאלפים כמו ב"לא על החומוס לבדו" האיקוני, אלא באוסף של טקסטים קצרים וחטיפיים, והאמת היא שהיינו שמחים לראות קצת יותר מהם (נגיד, במהדורות הבאות). מצד שני, זו לא המנה העיקרית בספר הזה – רק התיבול.

מדריך החומוסיות הגדול, היכל התהילה, "ספר מגוחך"

בחלק "היכל התהילה" הם חולקים כבוד לכמה תחנות תרבות חשובות, בהן "לא על החומוס לבדו", הסרט "חומוס לשניים" של אייל חלפון, יצירתם המשותפת ועתירת-החומוס של קובי ניב ודודו גבע, המסעדן משה כרובי, וכאמור – גם הבלוג הזה (הסמקנו).

לאורך הספר מפוזרים כקטעי קישור גם 22 פלייליסטים קצרים, ובהם מוזיקה שהמחברים ממליצים לשמוע במהלך הנסיעה לחומוסייה הבאה, כפי שהם עצמם עשו בטיולי החומוס המשותפים שהובילו לכתיבת הספר.

הם כוללים רפרטואר די מגוון סגנונית (הארד רוק, פרוגרסיב, גל חדש, גראנג', פאנק, פיוז'ן, ECM ועוד כמה) שיזכיר לרבים מאתנו (לנו לפחות הזכיר) כל מיני מקומות ותקופות בחיינו. לכל פלייליסט מצורף קוד QR שיוביל אתכם לגירסת הספוטיפיי שלו.

מדריך החומוסיות הגדול, הפלייליסטים

בהקדמה נטען שהספר הזה, לא פחות משהוא עוסק בחומוס עוסק בנסיעות. אני חושב שיותר מדויק לומר שלא פחות משהספר עוסק בחומוס הוא עוסק בחברות. קודם כל, החברות בין שלושת המחברים שיחד עם האהבה לחומוס הייתה הכוח המניע מאחורי אותן נסיעות והמסע הגדול יותר בדרך ליצירת הספר.

אחד מהשלושה, עירן שושני ז"ל, נפטר במהלך העבודה על הספר ושני חבריו הקדישו את המדריך לזכרו, מה שהופך אותו לאחד מפרוייקטי ההנצחה היפים שנראו פה.

2 תגובות על ביקורת ספר: מדריך החומוסיות הגדול

  1. אני מסכים שספר כזה הוא רעיון מצוין (וגם שזה פרויקט הנצחה נפלא, לצערנו). הכותבים השקיעו המון, נתנו לחומוס את הכבוד הראוי, והוציאו תוצר מצוין שאני בטוח שאשתמש בו כשאגיע לאזורים שאני פחות מכיר את ההיצע בהם (וגם בכאלה שכן, כשארצה לגוון). רק דבר אחד קצת הפריע לי – הספר השאיר אותי עם תחושה שהכותבים קצת 'מתנשאים' (כמובן לא בכוונה). מין תחושה של "אנחנו יודעים הכי טוב איך לאכול חומוס, איפה ואפילו איזו מוזיקה לשמוע בדרך". קצת קשה לי להסביר למה, אבל אני חושב שיש שלוש סיבות עיקריות:
    1. הפורמט עצמו. בניגוד לאתר, שאפשר להשאיר בו תגובות ולפתח דיון, בספר אין אפשרות להגיב.
    2. חומוס הוא נושא שנוי במחלוקת (וזה חלק מהכיף. כולנו היינו בדיונים אינסופיים על מה החומוס הכי טוב), ולכן "עשרת הדיברות" היו צריכים אולי להיכתב בפורמט אחר. משהו כמו "אנחנו יודעים שלכל אחד יש דעה אחרת, אבל באופן אישי אנחנו אוהבים את החומוס שלנו ככה". הפורמט של עשרת הדיברות, גם אם נכתב בסוג של הומור, הופך את העמדה של המחברים לקצת יותר מתנשאת.
    3. העובדה שהכותבים הזמינו תמיד אותה מנה, גם במקומות שיש להם "מנת דגל" אחרת. גם אני לא מחובבי הפול, אבל במקומות שמפורסמים בפול שלהם אני תמיד אקח "משולש" כדי לטעום גם אותו.

    אסיים במה שפתחתי – למרות הביקורת, סך הכול מדובר באחלה ספר שאני איהנה ממנו מאוד. כל הכבוד לכותבים על ההשקעה.

  2. אני לא חושב שמדובר בהתנשאות. זה לגיטימי שהמחברים יודעים מה הם אוהבים ואומרים את זה, ואני חושב שזה בסופו של דבר מאפשר לקורא להבין טוב יותר את הבחירות שעשו. לגבי זה שאין אפשרות להגיב – וול, ככה זה עם ספרים. אבל הם פתחו דף פייסבוק לספר ושם אפשר להגיב.

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם


*