היום היה יומה האחרון של משוושה, חומוסייה ותיקה ועד לפני זמן לא רב אחת החומוסיות הפופולריות בתל-אביב. עסקי אוכל נוספים רבים ברחבי העיר והארץ נמצאים בסכנת סגירה. זה זמן טוב לבקר בחומוסיות החביבות עליכם ולהביא אתכם חברים

זה היה לפני יותר מ-20 שנה, בתחילת שנות ה-2000. י' ואני ערכנו יחד מגזין טכנולוגיה, ירחון מודפס בשם netמגזין. השלמנו זה את זה – אני הייתי הלחוץ; י' היה קר רוח, שלא לומר אדיש. הוא היה קולנוען בראשית דרכו ומה שעניין אותו היה בעיקר קולנוע וחומוס. העבודה הייתה בעיקר דרך לממן את שני התחביבים.

פעם בחודש היינו נוסעים מהמערכת ברחוב יגאל אלון בתל-אביב לסטודיו בהוד השרון בו המגזין עוצב, להגהות אחרונות ו"סגירות" לפני שהגיליון החדש ירד לדפוס. כמה שעות של לחץ מעייף ומעיק שבסופן פינקנו את עצמנו בנסיעה לחומוסייה טובה.

י' הוא זה שהכיר לי נכסי צאן ברזל כמו אבו חסן, אבו אל עבד ובהדונס, אבו מרואן וקלבוני ועוד אי אלו מקומות, בהם משאוושה ברחוב פינסקר בתל-אביב.

משוואשה (הם כותבים בלי א', לי קשה) הייתה יוצאת דופן, במיקום ובסגנון וגם באוכל. לרוב לא הבחירה הראשונה שלנו, אבל בהחלט מקום שנהנינו לאכול בו וגם אהבנו את האווירה הידידותית והנינוחה ששרתה בו.

מתכון שנוצר במקרה

המייסדים היו חברים של י' או חברים של חברים – לא זוכר את הפרטים, זה היה מזמן. בכל אופן, הוא ידע לספר שהם עשו הרבה ניסיונות כושלים לפני שהתקבל המתכון הסופי, די במקרה. התוצאה, אמר, היא לא בדיוק חומוס אבל היא טעימה (והוסיף "חוץ מהדבר הירוק הזה למעלה").

אני חושב שבאותם ימים לא היו רבים דרומית לחיפה שידעו מהי "משאוושה" (י' הכיר היטב את החומוסיות של יפו וירושלים, לא את אלו של הצפון). עברו עוד שנתיים או שלוש עד שנפתח אבו אדהם ברחוב קרליבך, והציג לתל-אביבים את המשאוושה הגלילית לצד החומוס הקליל והחלק שהגיע מכפר יאסיף.

זו של משוואשה מעולם לא הייתה ממש דומה למשאוושות של הצפון וגם לא הייתה במרקם דומה לחומוס, אלא משהו באמצע. רכה כענן, מעט חמימה, עם גרגרים נימוחים ושמן זית טוב.

השביחה עם הזמן

עשור או יותר מאוחר יותר. אני כבר עמוק בתוך בלוג החומוס, טועם חומוס ופול ברחבי הארץ ולפעמים גם בחו"ל. למשוואשה הזדמנתי לעיתים רחוקות ביותר.

אבל אחד היתרונות של להחזיק בלוג החומוס הוא שאתה מקבל הרבה פידבקים מהשטח, ופתאום היה גל של פידבקים חיוביים על משאוושה.

בפרפרזה על משפט ידוע – כשחבר אחד אומר לך ללכת לאכול בחומוסייה כלשהי, מותר לפקפק. כשכמה חברים ועוד תריסר אנשים לא קשורים מספרים לך פתאום שאכלו בחומוסייה כלשהי והיה מצוין – זה אומר שכדאי ללכת לבדוק.

אז חזרתי למשוואשה לבדוק הכצעקתה, ונוכחתי לדעת שכן – משהו שם השתנה ומאד לטובה, ממש קפיצת מדרגה. מסוג הדברים שבד"כ לא קורים בחומוסיות ובבתי אוכל בכלל, אם כבר אז קורה להפך. ושוב, אחרי שנים, מצאתי את עצמי ממליץ לאנשים ללכת לאכול במשאוושה.

זמן קשה לחומוסיות

אני כותב את המילים האלה בערך בזמן בו משוואשה עוצמת את עיניה בפעם האחרונה. לפני כשבועיים, בפוסט קצר בפייסבוק, הודיע הבעלים עמוס בר שהחליט לסגור את המקום. היום היה היום האחרון.

בקיץ שעבר, אחרי 21 שנה בפינסקר 40, משוואשה עברה לרחוב הרכבת בדרום העיר (אחרי שהבעלים לא הצליחו למצוא מקום חלופי במרכז העיר). די בשינוי כזה כדי לחסל עסק, במיוחד בענף כה קשוח ובטח בשנה הכי קשה כלכלית ומורלית באלף הנוכחי.

אבל בתקופה הזו גם במרכז תל-אביב עסקי אוכל רבים (ועסקים בכלל) נמצאים במצוקה קשה. אין תיירים, יש פחות תנועה ברחוב ולאנשים אין כסף ובעיקר אין מצב רוח ואין חשק לצאת מהבית או מהמשרד. יש הזמנות בוולט אבל עליהן יש רווח זעום אם בכלל.

אם לא יחול שינוי, נראה בשבועות ובחודשים הקרובים חומוסיות רבות נסגרות. גם דוכני פלאפל וסביח ושווארמה ואוכל רחוב אחר. מן הסתם לא רק בתל-אביב. אז אם יש חומוסייה שיקרה ללבכם זה כנראה זמן טוב ללכת לאכול בה – פשוט אין לדעת כמה זמן היא תהיה קיימת.

או שאתם יכולים להחליט שאתם עושים פרויקט "אמץ חומוסייה" פרטי – להגיע למקום לעיתים קרובות, להזמין חברים לבוא אתכם, לצלם ולשתף ולספר על המקום שאתם אוהבים, ואולי לעזור לו לשרוד.