חבר או לא חבר – אין מצב שסחבק היה אוכל את גירסת הקופסא של אבו מרוואן אם לא היה טעים. אז לא, זה עדיין לא תחליף לחומוס טרי אמיתי, אבל זה ללא ספק אחד הדברים הכי קרובים שטעמנו עד היום.
מלבד בקמפיין הטלוויזיה שעלה השבוע, אבו מרוואן מככב גם בפרויקט 100 החומוסיות של עכבר העיר (פרויקט חביב ביותר שאם עדיין לא ביקרתם בו אז כדאי). הרבה חשיפה ומחויבות גדולה – כי בסופו של דבר, מה שיקבע זה הטעם ומה נעשה אם יצא פאדיחה. גרוע יותר: מה נאמר לפאהז כשישאל אותנו אם אהבנו?
לכן, כשמצאנו לבסוף את קופסת האבו מרוואן על המדף בסופר, חטפנו אותה ומייד הלכנו הביתה לטעום.
גזר הדין: מפתיע לטובה
קודם כל: לא, אל דאגה – אני לא הולך להמליץ לכם לעבור לאכול חומוס מקופסא. גם בצבר מודים – והם לא נבוכים מזה – שחומוס בקופסא לא יכול להיות טעים או בריא כמו חומוס טרי. המטרה שלהם היא בסופו של דבר לעשות את החומוס-בקופסא הכי טוב שהם יכולים.
למה זה מעניין אותנו? בשביל אותם מקרים ליליים של Crave למשהו שמזכיר חומוס, ובשביל מי שרוצה לקחת חומוס (עם חומר משמר) לעל-האש של יום העצמאות (אישית, אני מעדיף להכין חומוס בבית), ומקרים אחרים בהם חומוס טרי הוא לא אופציה.
אז החדשות הטובות הן שחומוס אבו מרוואן, אכן, מזכיר את הדבר האמיתי. לא, הוא לא טעים כמו המקור, אבל עם קצת שמן זית, כמון ורוטב פלפלים חריפים שאלתרנו ברגע, הוא היה… מממ… (יונית, מאחורי כתפי, אומרת: תכתוב "טעים").
הערה חשובה: למען הגילוי הנאות יש להזכיר שהקשר בין סלטי צבר לאבו מרוואן נוצר דרכי, ושהייתי מעורב בפרויקט החומוס של עכבר העיר כשופט וככותב. אתם רשאים להניח שזה עלול להשפיע על שיקול הדעת שלי.