"מה", אמרה זוגתי האלמותית, "לא נלך לראות את פאהז?".
"אני לא יודע" עניתי לה, "הם לא כתבו אם יהיה שם את החומוס האמיתי שלו או זה של הקופסא".
"טוב, אנחנו הולכים", קבעה הזוגת. "מקסימום נגיד שלום, נעשה סיבוב ונעזוב".
וכך הלכנו לפסטיבל החומוס של צבר, לשנת 2010.
לפני שאדבר על הפסטיבל, יש משהו שכדאי להוריד מהשולחן: אני לא אוהב את מתחם הבילוי החדש שנבנה בנמל יפו.
במתחם הזה, בסוללת בתי החוף שמתפתחת לידו ובשכונת אנדרומה הסמוכה, אין רע כשלעצמם. זהו הפער הבלתי נתפס שבינם לבין עג'מי, השכונה המתפוררת שלצדה צמחו, שגורם אצלי לתחושה לא נעימה מהסוג שאי אפשר להיפטר ממנו. עג'מי, שבה לפני מעט חמישים שנה החל עלי קראוון למכור חומוס ופול, לפי מתכון של אשתו.
מאה מטר מ"סניף הדולפין", עם אנדרומדה שפוצעת את קו האופק וממלאת את הרשתית (ומסתירה את הים למי שיושב על הגדר ליד אבו חסן), מתחם הזכוכית והאלומיניום בנמל יפו נראה חייזרי, לא קשור. למרבה המזל, הפסטיבל התקיים לידו ולא בתוכו.
פסטיבל החומוס: דווקא מוצלח
בהיותנו חסידים לא גדולים מדי של פסטיבלים בכלל ופסטיבלי חומוס באופן ספציפי, לא הגענו לפסטיבל הזה עם יותר מדי ציפיות. להפתעתנו, היה דווקא מוצלח בהחלט.
אחרי מזג-האוויר המזעזע של הזמן האחרון, אוויר הערב והרוח מהים הצליחו במפתיע לפצות על הצפיפות. באו הרבה אנשים, על נשיהם וטפם (ע"ע חינוך הנוער) והיה לא מעט רעש, אבל "נסבל היטב" כמו שאומרים הרופאים.
בהשוואה לפסטיבל (המאכזב לטעמי) של 2008, היו הפעם פחות חומוסיות ופחות דוכנים בכלל, אבל האיכות הייתה גבוהה יותר והיו יותר דברים טעימים לאכול. בראשם החומוס של אבו מרואן, שהיה במיטבו (המשך הפוסט מתחת ל-Slideshow).
היו גם שני דוכנים דרוזיים, עם מיני מאפים, פיתות ולבנה, קובות וחומוס; שני דוכני ממתקים, עם ערימות של בקלאוות, בורמות וכנאפה משני הסוגים; וכל מיני דוכנים צבעוניים אחרים.
אסם (חברת האם של צבר) חסכה מאתנו הפעם (כמעט לגמרי) את דוכני הביסלי ושאר קידומי המכירות המעצבנים.
לא נשארנו לראות הופעות, אבל מה שהתנגן כשעברנו בין הדוכנים היה סבבי. תנועותיה של רקדנית הבטן לא לוו בדרבוקה + הגברה שקורעת את עור התוף. על אחת הבמות היה הרכב עם עוד וכינור.
בקיצור: ניכר שהופקו לקחים בצבר, כי היה לא רע בכלל. גם יכול להיות שהועילה העובדה שהגעתי מלווה בשלוש עלמות במקום באהוד קינן (שאותו אני אוהב מאד, אבל בכל זאת), כפי שעשיתי לפני שנתיים. בפעם הבאה ננסה לשלב.