האמריקנים פשוט איבדו את זה. הם מנגבים את עצמם לדעת, עם עשרות מוצרי חומוס מקופסא שכוללים תוספות מזעזעות. הישראלים עמוק בעסק. לבנונים? יוק.
במבט ראשון, התמונה שלפניכם תראה לכם אולי רגילה לגמרי, ובאמת אין בה (כמעט) שום דבר שלא ראיתם. זו תמונה שיכולה הייתה להיות מצולמת בכל סופר ישראלי גדול.
אבל מקרר הסלטים הזה לא צולם בסופר ישראלי. הוא צולם בניו הייבן, העיר בה נמצאת אוניברסיטת ייל, שעתיים מניו-יורק.
מקררי חומוס בקופסא בסופר אמריקני בניו הייבן. האיכות לא משהו, אבל המבחר כבר גדול יותר ממה שניתן להשיג בישראל.
חברתנו שרון שצילמה את התמונה, סיפרה שנדהמה מהמבחר, שכבר עולה על מה שיש בישראל. במה שנוגע לאיכות אין חדש – הטובים ביותר גורמים לחומוס אחלה להיראות כמו אבו חסן.
נראה שבמקום לשפר את האיכות, היצרנים האמריקנים מתמקדים ביצירת מספר גדל והולך של מוצרי חומוס עם תוספות מזעזעות למדי. רשימה חלקית: פלפלים קלויים, עגבניות מיובשות, ירקות גינה, תרד, צלפים, ארטישוק, בזיליקום, חזרת.
אבו גוש נוסח אמריקה
מגמה נוספת בחומוס האמריקני שגילינו לאחרונה: המותגים המקומיים Sabra ו-Tribe החלו ליישם ידע של החברות האמהות שטראוס וסלטי צבר. זה ניכר באריזות ולעיתים גם בטעמים, ובעיקר בתחמנות.
שימו לב, למשל, לדף המוצר של סברה המוצג בצילום המסך.
חומוס אבו גוש של Sabra האמריקנית, השייכת לשטראוס (יצרנית חומוס אחלה) ולפפסיקו. בישראל, "אבו גוש" הוא בכלל מוצר של מיקי.
בארץ, "אבו גוש" הוא מותג של מיקי. "צבר" שייך לאסם. בארה"ב Abu Gosh שייך ל-Sabra שנמצאת בבעלות חלקית של שטראוס (חומוס אחלה).
כדי להפוך את העסק מסובך עוד יותר – השחקן השלישי בענף הזה, Cedars, מנופף בלוגו שכולל ארז לבנון מפואר למרות שאינו לבנוני. מייסדי החברה הם אמריקנים ממרימאק וואלי, עיירה שנמצאת 50 ק"מ צפונית לבוסטון. אגב, את החומוס עצמו הם מייצרים באי היווני לסבוס.
אז כן, קשה שלא לחוש בוז מסוים לאופקים הקולינריים המוגבלים של האמריקנים, וזה נראה שכל חרושת החומוס הזו לא מובילה לשום מקום.
אבל תזכרו מה שאמרנו: in no time, יהיו בין ניו-יורק לבוסטון מאות חומוסיות חדשות. כמו בישראל, גם בארה"ב אלו התעשיינים שמכניסים את החומוס לכל בית. וכמו כן, גם שם, יגיע הזמן שבו אנשים יבינו שאת הדבר האמיתי הם לא יכולים למצוא במקררי הסופרים.
חיל החלוץ המפתיע של התקופה, הם הצעירים היהודים האמריקניים שמגיעים לישראל, רבים מהם במסגרת "פרוייקט תגלית". המפגש עם החומוס התל-אביבי מטלטל לעיתים קרובות את תפיסת עולמם, ובמקום להפוך לציונים נלהבים הם הופכים למיסיונרים של הממרח. מי אמר שההסתדרות הציונית לא נותנת עבודה.