איתי, החומוסאי שלנו בירושלים, לא מבין מה התל-אביבים עושים עניין מיפו ומצטער בשביל האנשים שנוסעים לאבו גוש. הדבר האמיתי, אם תשאלו אותו, הן החומוסיות של ירושלים. לנו נשאר רק להתחנן שייקח אותנו לסיור.
איתי אשר
חומוס נזמי (ערפאת)
כתובת: שוק הצורפים, ירושלים העתיקה (תשאלו)
מנות פופולריות: חומוס, מסבחה, מקלובה, סינייה, עוף, קציצות בעלי גפן.
חומוס להמונים הוא בעיני פרויקט תרבותי-חינוכי חשוב ביותר. דווקא בגלל זה קשה לי מאד לראות את ההטיה הברורה לטובת מיפוי חומוסיות יפו ותל-אביב ביחס לשאר הארץ, וירושלים אהובתי בפרט. אני מבקש לתקן מעט את האפליה החמורה ברשימה הזו.
רוב התל-אביבים (כולל הרבה ירושלמים לשעבר) לא סובלים את ירושלים, ויש לכך כל מיני סיבות. כשהם עולים לירושלים לדגום חומוס, יש להם נטייה להיתקע באבו גוש, ולהשתכנע בטעות שאכלו חומוס ירושלמי. רק מעטים צולחים את הפקקים בכניסה לעיר ואת גשר המיתרים מעורר המחלוקת, כדי לגלות עולמות נפלאים של חומוס בשני חלקי העיר שלא באמת חוברה לה יחדיו.
הירושלמים מתייחסים לתל-אביבים ולתל-אביב בהתאם. תעיד על כך יותר מכל הכתובית בשלט המציין את רחוב יפו, אחד הרחובות הראשיים בירושלים והציר שיוביל אתכם התל-אביבים (אם באתם באוטובוס) לכיוון חומוס נזמי. על-פי השלט דנן, ההגדרה ההולמת ליפו היא "עיר נמל של ירושלים בתקופות הקדומות", או במלים אחרות – פעם הייתם עיר לוויין שלנו, הבנתם?
רחוב יפו עצמו עובר בנתיב של דרך קדומה, סופו ביציאה המערבית מן העיר ותחילתו כמובן בשער יפו. משער יפו ועד לחומוס נזמי הדרך קלה: יורדים ישר עד הסוף עם ערימות התיירים ברחוב דוד, עד שמגיעים לצומת T; פונים שמאלה לרחוב שוק הצורפים ומייד רואים (ומריחים) את גומחת החומוס.
אנחנו נמצאים ממש בכניסה לרובע המוסלמי; סופו של רחוב דוד הוא נקודת המפגש של ארבעת רבעי העיר העתיקה: היהודי בדרום-מזרח, הארמני בדרום-מערב, הנוצרי בצפון-מערב והמוסלמי בצפון-מזרח. אל הרובע המוסלמי מובילים שלושה רחובות מקבילים בכיוון צפון-דרום: שוק הצורפים (שהיום רובו חנויות בגדים ושמיכות), שוק הבַּשָּׂמים (מוכרי התבלינים, הוא הרחוב הראשי של הרובע המוסלמי) ושוק הקצבים.
בשוק הקצבים ישנה חומוסיה מומלצת ביותר – זו של אבו טאהר, אך אם תרצו להגיע אליה תצטרכו לעבור בדרככם את דוכני הקצבים של העיר העתיקה, וזהו מחזה המתאים רק לבעלי קיבות חזקות בלבד (או לתלמידי רפואה שיודעים ש"איברים פנימיים" זה לא רק כבד ולבבות). לכן הפעם אנחנו מתמקדים בנזמי (או "אבו נזמי" כמו שקוראים לו באינטרנט העברי כל מיני אנשים שחושבים שכל פלסטיני הוא אבו-משהו).
אצל נזמי יש רק ארבעה שולחנות זעירים, כי רוב החומוס שעושים כאן מיועד לאכילה במקום אחר. בעלי החנויות בשוק באים בעצמם או שולחים את הילד להביא מנה בפיתה או בצלחת, ולעיתים הם אפילו שולחים את הצלחת האישית למילוי. זו גם הסיבה שלא תמצאו כאן מקרר עם משקאות (יש כדים עם מים על כל שולחן), ואם תבקשו יזעיקו עבורכם בקבוק מחנות שכנה.
במעט המקום שיש מצטופפים בעיקר אנשי העיר-העתיקה המכירים את המקום ורק לעתים מגיע יהודי תייר כמוני. החומוס מוגש בצלחת שנראית קטנה, אך מכילה בתוכה מנה נדיבה, כולל כמויות של גרגרים ופול (ברירת המחדל) כך שהחומוס ממש מוגש חם. מלווה את החומוס צלחת של מלפפונים חמוצים (לא טעימים) ובצל מעוך ולא מקולף (אותנטי עד הסוף) ושתי פיתות עבות ונפוחות במרקם המזכיר את הבייגלה של הירושלמים. כל זה תמורת 12 ש"ח…
החומוס חמוץ כדבעי בגלל כמויות הלימון, והרבה פחות כבד ומשחתי מהחומוס הלבנוני האופייני לאבו גוש. זה פשוט חומוס שמתחילים איתו את הבוקר והולכים לעבוד. וזה מה שעשיתי היום.
אפשר גם לקחת חומוס בגביע. צהריים יש גם תבשיל מתחלף במחיר מצחיק (מומלצת עונתית: כופתת בשר עטופה בעלי גפן).
נ"ב: לבעלי קיבה כפולה מומלץ לסיים את הביקור בנזמי ולצעוד לאט לאורך רחוב בית הבד (המשך שוק הבַּשָּׂמים לכיוון שער שכם) עד שתגיעו למקדש הכנאפה של ג'עפר. בדרך תוכלו להצטייד בקפה ובחלבה הביתה.
ועוד משהו קטן: אם אתם מהאנשים שלא חושבים שכל ערבי הוא בהכרח אבו, ואם מעניין אתכם לקחת חלק בפעילות פוליטית ברשת, כדאי לכם לבקר באתר עבודה שחורה. רבים מבין פעילי האתר – כמו איתי שייסד אותו – הם חומוסאים נועזים ומנוסים שיודעים לספר על חומוסיות נידחות.