מלבי הוא הסיומת המושלמת למנת חומוס טובה. ואם אתם ביפו, והחומוס כבר בבטן, יש רק מקום אחד ללכת אליו: המלבי של דג'אני
שד' ירושלים 94, יפו
עדכון 1.1.2014: מלבי דג'אני עבר למשכן חדש ומרווח יותר, כ-100 מטר צפונה בשד' ירושלים 94.
בפנתיאון של מעדני גן-העדן, באולימפוס של הקינוחים שהייתם הורגים בשבילם, שמור מקום מיוחד למלבי של דג'אני. מאכל שמיימי שלא דומה לשום דבר שטעמתם.
זהו לא שמו – למקום הזה מעולם לא היה שם, וממילא גם לא שלט שיזהה אותו. יש, לעומת זאת, נוכחות קבועה של שניים או שלושה רכבים שחונים על המדרכה, מייד אחרי הדוכן. לא מפחדים לקבל דו"ח, גם כי זו יפו, בה אין תוקף אמיתי לחוקי התנועה והחנייה של תל-אביב. וגם כי לא יימצא השוטר המקומי שיעז לפגוע במוסד המכובד או בלקוחותיו, כי אנה יוליך אחר-כך את חרפתו ואיפה לעזאזל ימצא תחליף למלבי הזה.
50 שנה הוא עומד שם, הדוכן. דור שלישי. בית-החולים דג'אני כבר מזמן לא שם, אבל המלבי הוא אותו מלבי, בכל שעות היום ובכל ימות השנה. תמיד טעים באופן בלתי נתפס לגמרי. בלי קוקוס או בוטנים או פיסטוק אלא כמו שהוא, עם הסירופ האדום בניחוח מי הוורדים. ולמרות שאין שלט, אנשים תמיד מוצאים את דרכם אליו.
בדוכן עומד שלומי לוי, הנכד של אהרון לוי שהקים את הדוכן ותמונתו מתנוססת על הקיר. הוא תמיד מחייך. אולי בגלל האדים המשכרים של המלבי, שאותי באופן אישי משאיר תמיד בתחושה קלה של סוטול, במיוחד אם כבר יש לי בבטן חומוס של אבו חסן.
המלבי חלב, בעל מרקם קטיפתי מושלם, הוא לא רק המלבי הכי טוב בעולם אלא אחד הדברים הכי טעימים שקיימים באופן כללי. בדרך-כלל אני אוכל דווקא את המלבי הלבן, שעשוי על בסיס מים. הוא קליל וצונן, גולש בחדווה במורד הגרון, משאיר אותי מרחף. יש גם מלבי שוקו שאותו מעולם לא טעמתי, ויש גזוז צבעוני בכוסות דקיקות וגבוהות.
תאכלו אחד במקום ותבקשו שיארזו לכם עוד כמה הביתה.
כמה מילים על מלבי
המלבי או "מהלבי" במקור הערבי (בתרגום חופשי: "נחטף", "נאכל בין רגע") הוא מאכל קסום שזכה ליחסי ציבור גרועים במיוחד. המומחיות הנדרשת להכנת מלבי היא גדולה, ולכן נדיר למצוא מלבי טוב באמת. כשהוא מוצלח, הוא מזכיר מאד פנה קוטה – עד כדי כך שנראה שזו אביה הרוחני.
מקורו של המלבי הוא במזרח-התיכון, ממנו נפוץ למדינות הבלקן בנתיבי האימפריה העותמנית. הטורקים אוהבים עד היום להכין אותו עם כמות נדיבה של שמנת מתוקה ("מלבי קאימק"), דוכן מלבי טוב ניכר דווקא במלבי הלבן שלו. זו חוכמה קטנה לקבל מרקם של פודינג כשמשתמשים בחלב ובשמנת; מרקם הג'לי של המלבי הלבן הוא גאוותו של כל שף-מלבי.