החומוס נחשב כבר לא מעט שנים למאכל הלאומי של ישראל, וכמעט כל ישראלי שתשאלו אותו יישבע בשמו. אבל לא בטוח אם הוא עדיין ראוי לתואר הזה, או כמה זמן יחזיק בו. בשנים האחרונות נראה שהפלאפל עושה קאמבק היסטורי, ובערב יום העצמאות זה ניכר יותר מבכל יום אחר.
האוכל מקרוני הוא איטלקי / לאוסטרים בוינה שניצל טעים / והצרפתים אוכלים צפרדעים / הסינים אוכלים אורז דק ורזה / והקניבלים אוכלים זה את זה / ולנו יש פלאפל, פלאפל, פלאפל. (שיר הפלאפל. להקת איילון, 1957)
"מלך הפלאפל", פינסקר תל-אביב 1958. מקור: אוסף הצילומים הלאומי, לע"מ. צלם: פריץ כהן
תאריך פרסום מקורי: 18.4.2018
תאריך עדכון אחרון: 9.5.2019
כמו כל הדברים החשובים, זה לא קורה בין לילה, אבל בשנים האחרונות אפשר לראות התחזקות משמעותית במעמד של הפלאפל, שעושה קאמבק בדרכו לחזור להיות המאכל הלאומי. ואם לשפוט לפי מה שקורה בערב יום העצמאות – השנה ובארבע השנים הקודמות – זה כבר קרה.
הבחנו בזה לראשונה בערב יום העצמאות השישים ושבעה: גילינו שהרבה יותר אנשים מחפשים מתכון לפלאפל מאשר מתכון לחומוס (כמובן, בדקנו והצלבנו נתונים מכמה מקורות).
התופעה הזו ייחודית בינתיים לימים שלפני יום העצמאות – במהלך רוב השנה מספר כפול של אנשים מחפש מתכוני חומוס. אבל לקראת יום העצמאות, כשמספר האנשים שמחפשים חומוס גדל פי שלושה לערך, מספר החיפושים אחרי מתכוני פלאפל גדל פי עשרה ויותר.
בראייה רחבה יותר, וחרף ההתפתחות העצומה של ענף החומוסיות בעשורים האחרונים, קשה להתעלם מהמעמד ההיסטורי של הפלאפל. בתל-אביב, העיר העברית הראשונה, הפלאפל היה פופולרי כבר בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת.
החומוס התחיל לבנות לעצמו מעמד דומה רק משנות השבעים ואילך, וקצב הפתיחה של חומוסיות חדשות עלה על זה של הפלאפליות רק ב-15 השנים האחרונות. זה למרות שטכנית, האזכור הראשון של החומוס כמאכל לאומי היה כבר ב-1968, בפרסומות של תלמה לממרח החומוס בקופסת השימורים מתוצרתה.
הפלאפל זוהה במשך שנים רבות כמאכל הישראלי ביותר, לא רק בארץ אלא גם בחלק גדול מהעולם. כמובן שגם את הפלאפל, כמו את החומוס, לא אנחנו המצאנו (אם כי לא לגמרי בטוח מי כן). אבל הפלאפל בפיתה, עם הצ'יפס (שמיוחס לאמריקנים או לצרפתים, והמתכון המתועד הראשון שלו הוא אנגלי בכלל) והכרוב החמוץ (שמקורו באירופה) הוא לגמרי המצאה ישראלית. גם הפיתה מהסוג הפופולרי בישראל הופיעה לראשונה (כנראה) בתל-אביב בשנות העשרים.
גם בימינו, דוכני הפלאפל עדיין נפוצים יותר בפריפרייה מהחומוסיות. הפלאפל, אוכל הרחוב הזול ביותר, הוא גם זה שהכי מגיב למשבר יוקר המחיה. בדוכני הפלאפל אפשר לראות מגמה הפוכה לחומוסיות – רבים מהם הורידו מחירים בעקבות מחאת 2011, ועל רקע הכניסה של שחקנים חדשים שמתמחים במנות זולות, מפלאפל רצון התל-אביבי, דרך רשתות כמו פלאפל דרור ופלאפליקס, ועוד הפלאפליות הסופר-זולות של בני ברק (שהיו שם כבר הרבה שנים, אבל זוכות בימינו לעדנה).
מעניין לציין שכששואלים ישראלים לא "מהו המאכל הלאומי של ישראל" אלא "מהו המאכל הכי ישראלי", הרבה יותר מהם יאמרו שזהו הפלאפל (ראו למשל הסקר הזה של מאקו, בו הפלאפל זכה ב-51% מהקולות, כמעט פי שלושה מהחומוס).
החומוס עדיין נצרך בכמויות גדולות יותר, במידה רבה כי עוד לא נמצאה מקבילה פלאפלית לחומוס בקופסא, שנמצא כמעט בכל בית (ואנחנו יודעים שהאוכל הכי פופולרי ביום העצמאות הוא בכלל בשר על מנגל). אבל כנראה שבאיזה מקום הקשר הישראלי לפלאפל הוא עמוק ויסודי יותר, ועבור רבים הוא בוודאי גם נוסטלגי יותר. לכן, למרות הכל, נראה שהפלאפל היה ונותר המאכל הלאומי האמיתי.