רבים, רבים מדי, כבר נשאו לשווא את שמו של מוסטפה קלבוני, "קלבוני הגדול". החומוסייה הקטנה שלו בדרום יפו הייתה במשך שנים מוקד עלייה לרגל לחומוסאים לא מעטים, והנחילה לתרבות החומוס המקומית כמה נכסי צאן ברזל, עד שיום אחד נסגרה הדלת ולא נפתחה עוד.
חומוס קלבוני
דרך בגין 25 תל-אביב
א-ה' 9-17:00
עדכון 1.1.2010: המקום נסגר
כמו שקורה לפעמים במקרים כאלה, התברר שלאיש יש אחים, אחיינים, בני דודים ושכנים מדרגה שלישית, שלכולם קוראים קלבוני. חומוסיות (או שמא עליי לומר: קלבוניות) שנשאו את שמו קמו תחת כל עץ רענן – עם דגש על תחת. רובן היו גרועות ורובן נסגרו. קלבוני הזקן, אללה ירחמו, נטל איתו את סודותיו לעולם שכולו טוב.
אבל החיים מלאים הפתעות ואחת מהן שוכנת על דרך מנחם בגין בתל-אביב, בואכה יהודה הלוי. קלבוניה לתפארת.
החומוס, סמיך, חמצמץ ומעט גס, מלווה בכל התקרובת המסורתית מבית קלבוני, עם אי אלו תוספות מקוריות: ערימה של פיתות שמנמנות, צלחת נאה של כדורי פלאפל וצ'יפס, סלט גזר חמצמץ ונהדר, סלט כרוב, "חריף" אדום, חמוצים, וגם כוס גדולה של משקה שקדים צונן ("רוזטה") על חשבון הבית, וקפה מצויין בסיום. הכל כולל הכל ב-26 שקלים בלבד. ורק תנסו לגמור הכל מהצלחת.
אגב, סלט הירקות מתובל בשום, סומאק ולימון כמיטב המסורת הקלבונית, אבל לא – למרבה הצער הוא לא מספיק דומה למקור. מצד שני, לסלטים כאלה יש נטייה להשביח עם הזמן (כלומר, אחרי שמכינים אותם יום יום במשך שנים).
בעל הבית – ששמו וייחוסו המשפחתי המדוייק פרחו מזכרוני לדאבוני – הוא בחור חייכן עם אהבה אמיתית לאוכל. האווירה במקום נעימה והוא נקי ומסודר ויש גם כמה דברים שאפשר לקחת הביתה (לרבות צנצנות הלבנה היפות מכפר מרר, שבהזדמנות אספר לכם על עוד כמה מקומות שאפשר למצוא אותן).
טיפ לסיום: גם מסעדת קלבוני ברחוב האורגים 12 בחולון שווה ביקור. אם אינני טועה בפרטים, היא היורשת הרשמית של "קלבוני הירוק" ששכן עד 2004 ברחוב פייר מנדס פרנס בחולון.
נ.ב. – עוד טיפ לסיום (בשבילך תמיר): גם חומוס חסוני, בדרך בן צבי 35 בתל-אביב, לא רחוק מבלומפילד, הוא בן משפחה (אחיין כמדומני) של קלבוני הגדול. השמועות טוענות שלפני שנים מספר שיחק לו המזל ופטר אותו מדאגות – כלכליות לפחות – וזו הסיבה לעליות ולירידות של החומוסייה הזו, שלפעמים החומוס שלה הוא תענוג צרוף ולפעמים אכזבה מהדהדת. בכל אופן, שווה ביקור אם אתם בסביבה.