איך קורה שמאכל צפתי מסורתי הפך לארוחת בוקר פופולרית ומנת פתיחה שעולה על כמעט כל שולחן בחבל קטלוניה? בלוג החומוס מנסה לפצח עוד תעלומה קולינרית ים-תיכונית.
לחם צפתי הוא משהו שאני מכיר מהבית, מין מאכל פשוט שאבא היה מכין בין רגע כשהיה רעב: מחככים פרוסת לחם בחצי עגבניה בשלה, מושחים בשמן ובשום, ממליחים ומפלפלים ואוכלים מייד.
כשחושבים על זה, הלחם הצפתי הוא פחות או יותר בורסקטה – רק שהוא מגיע קר, בלי הקלייה ובלי האוואנטה, ואולי דווקא בגלל זה יש בו מין משהו בסיסי שמרגיש נכון. אגב, אין סיבה לא לקלות את הלחם, או סתם להשתמש בלחם טרי וטעים במקום בלחם יבש ומתפורר. זה עובד מצויין עם שאר מאכלי הלחם של העניים.
רציתי ללמוד יותר על הלחם הצפתי – חקרתי, שאלתי, ניסיתי למצוא אנשים נוספים שזוכרים אותו מילדותם. עד שביקר אצלי מישהו שבדיוק חזר מברצלונה, וכשהגשתי לו לחם צפתי (כל מה שנשאר בבית זה קצת לחם יבש, אתם יודעים…), הוא הפתיע אותי כשאמר "מממ… בדיוק כאלה היו במלון בברצלונה".
אז כן, מסתבר שהלחם הצפתי פופולרי מאד בקטלוניה, שם הוא מוכר בתור פאן טומאקה (Pan Tumaca, "לחם ועגבנייה" בספרדית) או פה-אם טומקה (pa amb tomaquet) בקטלונית.
על-פי טענה מסוימת שמצאתי, הפאן טומקה הוא לא קטלוני אלא בכלל אנדלוסי. מה שלא הצלחתי למצוא בשום מקום, הוא הסבר מניח את הדעת – או הסבר כלשהו, לצורך העניין – איך הגיע המאכל הספרדי המסורתי לצפת.
ההסבר המתבקש הוא שמגורשי ספרד הביאו אותו איתם. רעיון יפה, אך קצת מתנגש עם העובדות: גירוש ספרד התרחש בשנת 1492, השנה שבה נתגלתה אמריקה שהיא מקור העגבנייה.
יותר מזה – באירופה לא העיזו לטעום עגבניות עד המאה ה-19', וגם אז חשבו שיש לבשל אותן במשך שעות כדי שיהיו ראויות לאכילה. אגב, את כל זה כדאי לזכור גם כשמתייחסים לפלח העגבנייה המסורתי שמלווה את החומוס.
עוד דבר שכדאי להביא בחשבון, הוא שקודם לרעידת האדמה הגדולה שהחריבה את צפת בשנת 1837, ולמגפות והפרעות שבאו אחריה, הייתה העיר הקטנה הזו מרכז תרבות ומסחר בעל משקל בינלאומי, במשך כשלוש מאות שנה. כך שלא מן הנמנע שהלחם הצפתי נדד לספרד, ולא להפך.