אם תמיד חלמתם להכין מסבחה אמיתית, ותמיד החלום הזה נראה רחוק מהגשמה, אז אני איש בשורה היום: הסוד התגלה. לא בטוח שיצא לכם אבו חסן על הפעם הראשונה, אבל המסבחה שלכם מעולם לא הייתה טעימה כמו שהיא הולכת להיות.
כבר אמרתי כאן באחד הפוסטים, שלדעתי היכולת לעשות מסבחה טובה – טובה באמת – שמורה לחומוסיות מעטות. בהרבה מקומות אפשר לאכול חומוס טעים; המקומות שידועים בזכות המסבחה שלהם, נער יספרם. כמעט תמיד אלו שמות שכל חומוסאי מכיר על-פה – אבו חסן היפואי, חומוס חליל מרמלה, ללא ספק בראש הרשימה.
כבר בראשית ימיו של הבלוג הזה, העלינו מתכון למסבחה. את המתכון הזה הקפדנו, כמובן, לנסות ולשפר ולעדכן, שוב ושוב, לפני ואחרי, פעמים רבות רבות. תמיד יצא טעים, לנו וגם לאחרים שניסו. אבל האמת? לא כמו אצל עלי קראוון ולא דומה לחליל הרמלאי.
היה זה רק לאחרונה, במהלך הכנת סינייה, שירד לי האסימון. זה היה כשהבנתי מה חסר למסבחה שאני נוהג להכין, ומה נעדר מכל מתכוני המסבחה שפגשתי במשך השנים: שלב החימום.
הרי ידוע: המסבחה אינה מסבחה אם איננה מגיעה לשולחן כשהיא חמה או לפחות חמימה. האם זהו חומם של הגרגרים? אין מצב. תאמינו לי – עשרות פעמים ניסיתי את זה, ואף פעם המסבחה לא הצליחה להיות חמה באמת.
את התשובה, באופן אירוני, יכולתי למצוא כבר מזמן בתמונה שפרסמתי כאן כבר (הימנית מבין השתיים שבפוסט הזה); תמונה שצולמה אצל חליל במטבח, שמראה בבירור קלחת ובה מסבחה, נחה על הכיריים. המסבחה חמה משום שמחממים אותה, והטעם והמרקם המיוחדים נוצרים גם הם כתוצאה מהחימום – בדומה מאד להקרמה של הטחינה במאפה הסנייה.
המסבחה של חליל. משמאל: בצלחת. מימין: בקלחת. לחצו להגדלה.
אחרי שלוש פעמים בהן ניסיתי להכין את המסבחה בשיטה הזו, עדכנתי את . אתם מוזמנים לנסות את מתכון המסבחה המעודכן ולספר לי איך יצא. לי יוצא פשוט מעולה!