כתבת הארץ חושפת: המסבחה הומצאה על-ידי מישל אבו תבית מלוד, שגם העניק לה את שמה. סיפור אמיתי או מיתוס אורבני חדש? מה שבטוח: אחלה סיפור.
מישל אבו טבית, הבעלים והמייסד של מסעדת אבו מישל מלוד, הוא האיש שהמציא את המסבחה והעניק לה את שמה. כך לפחות הוא סיפר לדפנה ארד ("מסבחה של גנרלים", מוסף גלריה של הארץ).
מסבחה. המצאה של מישל?
לדברי אבו תבית, הוא קרא למאכל שהמציא על שם המִסְבַּחָה (مسبحة), כי הגרגרים השטופים שמן זית הזכירו לו את שרשרת התפילה המוסלמית.
כל זה, ועוד כמה אירועים ציוריים התרחש בשנת 1956 כשהיה בן 14.
סיפור אמיתי? אולי. אולי לא. מצד אחד, מה זה משנה פיקשן או ריאליטי, העיקר שהסיפור טוב. ומצד שני, אם במקרה יתברר שזה נכון, אז ראבק – חייבים לדאוג שהאיש יקבל פרס נובל לכימיה או משהו.
הסיפור הזה מזכיר לנו קצת את התפוצצות פרשת הסביח, כשנחשף ש"סביח" הוא לא שמו המסורתי של המאכל החצילאי העילאי, אלא שמו הפרטי של בעל הדוכן שקם ב-1961 ברחוב עוזיאל ברמת-גן ומאוחר יותר עבר לפינת נגבה.
מה שהופך את הסיפור של צבי (סביח) חלבי הרמת-גני לקצת יותר משכנע, היא העובדה שאף סבתא עיראקית לא שמעה שלחצילים עם הביצים הקשות שאוכלים בשבת בבוקר קוראים בשם הזה, מה שקצת קשה לומר על המסבחה. חלבי גם לא טוען שהמציא את המאכל אלא ששמו, שהופיע על השלט מעל לדוכן, דבק בו בטעות.
יכול להיות שדבר דומה קרה גם במקרה של אבו תבית. אולי הוא העניק שם חדש למאכל ישן ואולי כמו שהוא עצמו אומר "מה זה מסבחה בכלל, לא סוד צבאי"; אולי עוד אנשים המציאו את המסבחה והמשוואשה – ניסו וניסו כמו כל מי שמכין חומוס, וראו שזה טעים – וזהו רק השם שנדד ברחבי האזור, מחומוס לינא בעיר העתיקה של ירושלים ועד טרטוס שבצפון סוריה.