מביתי לביתו מאות קילומטרים. מהמסבחה שלי למסבחה שלו, רק כמה מילימטרים. פוסט על הבלוג של אבו פארס הסורי, שמת על מסבחה אבל לא משתגע על ישראל.

חומוס להמונים, כידוע, הוא בלוג החומוס הראשון בעולם – אבל הוא בהחלט לא הבלוג היחיד בעולם שכותב על חומוס. כמובן שרוב אלו שכותבים על חומוס הם בלוגרים פתאים מארצות המערב, חומוסאים מתחילים שהולכים שולל אחר מאכלי פיגולים שמתקראים חומוס ברוב חוצפה.

אבל יש יוצאי דופן, בלוגרים שממש יגרמו לכם ללקק את האצבעות. המוצלח שבהם אולי הוא הבלוג של אבו פארס, בלוגר סורי מעיר הנמל הצפונית טרטוס. אני מפציר בכם, להקריב רבע שעה מחייכם (8 דקות אם אתם קוראים מהר) כדי לקרוא את הפוסט הנהדר Msabbha: Breakfast of Champions, המספר על המסבחה של העיר.

בפוסט הזה, ובהרבה פוסטים אחרים בבלוג של אבו פארס, מדהים לגלות בכל פעם מחדש כמה החיים אצלנו ומעבר לגבול יכול להיות דומים. אני רוצה לתת דוגמא, לאו דווקא מייצגת, ששיעשה אותי (ציטוט מתוך הפוסט):

"Second, the Msabbha joint is only frequented by men. A few proprietors have tried to accommodate what is referred to locally as “families” meaning really “women”, but I don’t think the idea caught on. There are always young Western tourists, boys and girls, eating at these Msabbha joints and nobody really mind them. I have even been around with non-Tartoussi, yet Syrian girls and no one paid any attention. But I have never in my life seen a local female eating there. I think it’s a traditional peculiarity of Tartous, like the all-men cafés where no local woman sets foot, yet many strangers sit in very comfortably without even registering any response from the regular customers."

בפוסט הזה ובשאר הבלוג תמצאו שם גם תמונות של המסבחה הסורית עם פיתות מסורתיות, של חומוסיות סוריות (או למעשה – מסבחיות טרטוסיות), ושל עוד אוכל סורי ומסעדות סוריות. תופתעו לראות עד כמה האוכל מוכר, למרות שתפגשו גם כמה מאכלים שלא נאכלים אצלנו.

אני פחות נהנה לקרוא את אבו פארס כשהוא כותב על ישראל. לא הייתי אומר שהוא כותב מתוך שנאה, אבל יש שם הרבה אנטגוניזם. הוא מלא טענות כלפינו, ולפחות חלק מהן מוצדקות, ומכיוון שאבו פארס דנן בסך-הכל כותב בצורה ביקורתית – ורהוטה מאד – גם על סוריה, אז קשה לבטל את דבריו. ועדיין, צר לי על המרחק הזה בינינו, שהוא הרבה יותר גדול מכל מרחק גיאוגרפי.

אני שואל את עצמי האם אבו פארס מדמיין לעצמו, שבבקרי שישי כשהוא נוסע לקנות מסבחה לו ולמשפחתו אני ושכמותי נוסעים לאכול חומוס ומסבחה ביפו. עם אותה אהבה לאוכל הזה ולכל מה שעומד מאחוריו ומה שהוא מסמל. מי ייתן ויבוא יום בו נוכל להתווכח המסבחה של מי יותר טובה – של אבו חסן מיפו, חליל מרמלה או מוסטפה מונם מהעיר טרטוס שבסוריה, 220 ק"מ צפונית לדמשק.