המלצה על כתבה מעניינת, וכמה מילים על הדמיון בין הבישול הערבי לבישול של צפת.
אם טרם קראתם את הכתבה אודיסאוס של החומוס במוסף הארץ – עשו את זה.
הכתבה (של אלון הדר) מספרת את סיפורו של חביב דאוד, הבעלים והשף של המסעדה הגלילית "עזבה". אני עצמי טרם ביקרתי שם, אבל את המאכלים והמצרכים עליהם מסופר בכתבה אני מכיר, חלקם באופן אישי לגמרי ואחרים מסיפורי אבא: חוביזה, לוף, מג'דרה, בורגול, מלוחייה, חמציץ, סנייה…
עכוב עוד לא יצא לי לאכול, אבל עוד מנגן באזניי סיפור העקוב הממולא-בשר, שהייתה סבתא שושנה עליה השלום מכינה. טעם העדנים שלו מלטף את חכי כאילו אני עצמי ישבתי כילד על שולחנה של רייזלה, למרות שנפטרה שנים לפני שנולדתי.
סבתא שלי הייתה ידועה בכל צפת בכישורי הבישול שלה. בנות הדודות שלי, המבוגרות ממני בכמה ימים, עוד הספיקו לטעום בילדותם ממטעמיה. אני, כבר נשארתי רק עם הסיפורים – לכן אני מקווה יום אחד להחיות את המטבח הגלילי ולחדש את עטרתו כקדם. לכן גם אני חוקר, כמו חביב דאוד.
דודה חיה ז"ל (היא נפטרה מוקדם יותר השנה), סיפרה לי פעם שסבתא למדה הרבה מהשכנות הספרדיות (ס"ט) שהכירו כל עשב שצמח בוואדיות שסביב צפת. בוודאי למדה גם משכנותיה הערביות, או מהמטפלת הערבייה של אבי כשהיה ילד קטן. היה לה כנראה כישרון כזה לסבתא, להכין כל מאכל בדיוק כפי שראוי להכין אותו, ולהפיק ממנו טעמים כאלה ש-40 שנה אחרי מותה עוד מדברים עליהם.
בקיצור, אני לא מכיר את חביב דאוד אבל הוא נשמע לי כמו איש יקר. כשאגיע לגליל אלך לבקר במסעדה שלו. אם יוצא לכם לעשות את זה לפני – ספרו איך היה.