האם החומוס הוא באמת מאכל מסוכן, שתופס בקלות חיידקים אכזריים ולכן יש להיזהר ממנו? האמת היא שלא במיוחד – יש מאכלים גרועים יותר.
הקוליפורמים נקשרו בשמו של החומוס בכלבוטק, התוכנית הנמוכה במקצת אך מיתולוגית בהחלט של רפי גינת. אחד התחקירים, מתישהו בתחילת שנות השמונים, חשף רמות גבוהות של חיידקי קולי בחומוס של אי אלו מסעדות מפורסמות.
האמת היא שהקוליפורמים לא קשורים לחומוס באופן ספציפי. אלו חיידקים שבאופן רגיל נמצאים במערכת העיכול – במינון זה או אחר – ולא אמורים להגיע לאוכל. המצאותם במינון מוגזם במזון יכולה להיות סימן לכך שמי שהכין לך אותו לא שטף ידיים, או גרוע מזה.
מנה של אבו חסן. רואים את הקוליפורמים?
התחקיר של גינת רמז כנראה לפרשייה אחרת, שבה צולמה במצלמה נסתרת משמרת של עובדים במפעל מזון, שעשו מעשה בחומוס (או במה שזה לא היה שם). בכל אופן, זו לא אשמת החומוס וחומוס אינו מועד לפורענות באופן מיוחד. אדרבא – מזונות מהחי, ובמיוחד ביצים ודגים, עלולים להדביק אתכם בחיידקים הרבה יותר אכזריים מקוליפורמים. סלמונלה למשל.
אבל מרגע שנוצר מיתוס החומוס לא נפטרים ממנו מהר כל-כך. קחו למשל את הסקירה הזו במוסף תל-אביב של ידיעות אחרונות (עדכון: הכתבה הוסרה מהרשת). חומוס אשכרה, כמו תמיד, היה הכי נקי – והצטרף אליו גם רוני פול. דווקא בחומוס של אבו חסן נתגלו מיליוני חיידקים.
ובכן, עם כל הכבוד לכל שלושת החומוסיות הללו, דווקא עלי קראוון (שמו המקורי של אבו חסן) הוא בעיני הכהן הגדול של אמנות החומוס שלא מטריד את הבטן. ואני יודע שאני לא היחיד שמגיב אליו טוב.
אז מה העניין – אולי מיליוני חיידקים זה פחות הרבה ממה שזה נשמע? כנראה, כי מסתבר שמיליוני חיידקים יש גם בסלטים של בתי-קפה ומסעדות תל-אביביות מז'אנר הצפונבון. שלא לדבר על חיידקי הליסטריה שאתם עלולים לקבל מהסושי, ועל השמרים והעובשים שנמצאים כמעט בכל מקום. באופן כללי, מומלץ לאכול במקומות ששומרים על הניקיון אבל גם במקום הכי נקי יכול לעבוד איזה מגעיל שלא שוטף ידיים. הכי טוב זה להכין את החומוס בעצמכם, או לאכול במקום שבו יש תנועה גדולה והחומוס כל הזמן טרי.