תקציר הפרקים הקודמים: מוקדם יותר החודש שברו הלבנונים, שוב, את שיא גינס לצלחת החומוס הגדולה בעולם. הפעם מדובר על לא פחות מ-11.5 טון חומוס, בהשוואה ל-4 טון חומוס בלבד של השיא הקודם שנקבע באבו גוש בינואר. התקשורת העולמית דיווחה, שוב, בהרחבה.

יחי ההבדל הקטן, כמובן. השיא הישראלי, שהוא בעצם שיא פלסטיני, נקבע על-ידי עובדי מסעדת אבו גוש. השיא הלבנוני, נקבע על-ידי 300 שפים, באירוע שאורגן על-ידי משרד המסחר הלבנוני. בראש המשרד, אגב, עומד היום פאזי עבוד, יו"ר התאחדות התעשיינים הלבנוני לשעבר, שהוא זה שיזם את "מלחמת החומוס" מלכתחילה.

כפי שכבר הסברתי כאן בפוסטים קודמים, המטרה של עבוד וחבריו היא לא באמת לקבל הכרה כממציאי החומוס, הפלאפל, הטאבולה והפיצה, אלא לנגוס בשוק האמריקני של החומוס בקופסא. שוק שמוערך היום בלפחות רבע מיליארד דולר, וללא ספק נמצא בדרך למעלה. המאבק הפטריוטי, שזוכה לסיקור נרחב בטלוויזיה הלבנוני (כפי שתוכלו לראות מייד בוידאו) מוצג כמאבק של העם ולמען העם, אבל באופן מעשי זהו מאבקם של תעשיינים ציניים שמנוהל על-ידי פוליטיקאי חלקלק.

מעניין לציין שבניגוד לשיא הלבנוני, שמוצג על-ידי דוברים רשמיים כסוג של אקט מלחמתי, ג'וואדאת איברהים – הבעלים של מסעדת אבו גוש – הצהיר מספר פעמים שהשיא שלו כולו קודש לתהליך השלום בין הישראלים והפלסטינים.

אבל רפליקות "האויב הציוני" של הטלוויזיה הלבנונית מחווירות מול תיאוריית הקונספירציה שמציג העיתונאי הסעודי מוחמד דיאב בטורו Psychological Warfare בא-שארק אל-אווסאט. באחד מהטקסטים היותר הזויים שתקראו בחיים שלכם, טוען דיאב בין השאר:

ישראל תמיד הצליחה לגרור אותנו לעיסוק בנושאים שוליים במקום בנושאי ליבה. למשל, למלחמת החומוס שמתנהלת עכשיו בין שפים לבנוניים לבין מחלקת הלוחמה הפסיכולוגית של המודיעין הישראלי… אני בספק אם השפים הישראלים באמת אחראים ליריבות הזו…

ובכן, אין ספק שהוא צודק: לא שפים ישראלים שברו את שיא גינס ("ישראלים" = "יהודים" בעיתונות הערבית) אלא שפים פלסטינים, כבר אמרנו. בהמשך יש לו כמה הברקות נוספות, כמו זו:

אנחנו הערבים, מדוע אנחנו מתרכזים בתחרות עם ישראל על נושאים כמו חומוס או פלאפל, ומתעלמים מהתחרות בתחומים כמו תעשייה, מחקר מדעי, מצוינות בחינוך ובצבא?

אין ספק, דברים כדורבנות. כמובן ישנו העניין הזה שסעודיה, מולדתו של דיאב, בזבזה את טריליוני הדולרים שהרוויחה מנפט – תוך הזנחה פושעת של רווחת תושביה – לא על תחרויות חומוס אלא על חיי הפאר המושחתים של נסיכיה ורכישה הדרגתית של רוב העולם הידוע. אותם לא באמת הצלחנו לסחוף לתחרות המטופשת שהגתה מחלקת הלוחמה הפסיכולוגית של המודיעין שלנו.

הלבנונים הם סיפור אחר. לבנון יכולה הייתה להיות מדינה משגשגת באמת לולא המלחמות עם ישראל, ללא החיזבאללה, סוריה ואיראן, שבחשו במשך השנים בפוליטיקה שלה, וללא מלחמת האזרחים. מלחמת החומוס היא לא מהדברים הכי גרועים שקרו לה.

לנו בישראל יש את הבעיות שלנו עם הפוליטיקאים