למלחמות יש מחיר כלכלי. כמובן, תמיד יש מי שמרוויח מהן, אבל רוב האנשים ורוב ענפי המשק ניזוקים. אפשר לראות את זה בימים אלה ממש (מבצע "צוק איתן") גם בעזה שבה מסוכן מאד להסתובב ברחוב, וגם בערי ישראל שבהן הפחד אולי קצת מוגזם ועדיין – רוב האנשים מעדיפים להישאר קרוב לממ"ד.

בעלי עסקים מהמגזר הערבי, במיוחד, נמצאים בין הפטיש לסדן. מצד אחד מפחדים מהקסאמים כמו כולם (מי שגר או עובד בערים) ומצד שני גם מפחדים מהשנאה וקריאות הנקמה והיוזמות המכוערות לחרם על מוצרים מתוצרת ערבית. מצד אחד, חשים מרמור גדול ומצד שני חוששים מגילויי המחאה ומהמחיר שלהם בזמן כזה.

החומוסיות ריקות. מהכתבה בדהמרקר.

במהלך מבצע "עמוד ענן" פרסמנו כאן את הפוסט "כשהתותחים יורים החומוסיות חוטפות" ומה שאמרנו אז נכון גם עכשיו.

הפעם, מלבד הפגיעה בתיירות החוץ והפנים, התדרדרות המצב הבטחוני מתרחשת בחודש הרמדאן, שבו גם לקוחות מוסלמים לא מגיעים לחומוסיות.

זה לגמרי מובן שישנם ישראלים שחוששים בתקופה כזו מביקור בישובים או בשכונות ערביים, במיוחד אחרי הדיווחים על מהומות שהתקיימו בחלקם. מצד שני, מהחרמות האקטיביים והפאסיביים נפגעים גם אזרחים שומרי חוק, רודפי שלום, שכמו כולנו בסך-הכל מנסים לגמור את החודש.

בנושא הזה בדיוק עוסקת כתבתו של אשר שכטר בדהמרקר "דו קיום במשבר", ממנה לקוח הסרטון להלן. צפו בו לפני שאתם מחליטים מה אתם חושבים.