ניימן, איש נועז וחומוסאי רב זכויות, יצא בראש עדת פולנים לטעום את החומוס של שרביני בנצרת ולקנח בכנאפה של המוכתר. בדרך הוא קיבל שיעור מאלף על שיטות ניווט מסורתיות ועל הפרקטיקה הכאוטית של דפי זהב. פוסט אורח של הבלוגר המהולל ניימן 3.0

ההחלטה על טיול בנצרת התקבלה בלב הפרוייקט הפולני. כלומר: בזמן שלקחנו את הפולנים לטיול בנצרת. ח‘ ואני כרתנו ברית דמים על כך שנחזור לשם בעתיד, ואני התעסקתי בשארית היום בחליבת כמה שיותר מידע מהמדריך המקומי, על הקולנריה המקומית וכל ואתרים מיוחדים בעיר.

"שרביני? שני בתים אחרי המשביר".
"המוכתר? ברחוב של המשביר, שש בתים ליד".

חמש דקות חיפוש באינטרנט ונפל לי האסימון: בנצרת, אין כתובות. הכל מסומן בכמה הוא רחוק מגאוות העיר: המשביר. אבל איפה המשביר? אה! שאלה מעניינת. רוב האתרים יספרו לכם שהוא ברחוב פאולוס השישי – אחד הרחובות היחידים בעיר שיש להם שם ולא מספר (ממש מנהטן!). אם ממש תתעקשו, ותגשו לדפי זהב, תגלו שהמשביר נמצא בפאולוס מספר 6.

נשמע הגיוני? נכון. אז זהו, שלא. עד היום לא גילינו בדיוק באיזה מספר המשביר, אבל היות ושני בתים לידו נמצא מספר שמונים ומשהו, כנראה שהוא לא בדיוק 6. סביר יותר להניח, שאנשי דפי זהב ניסו לקבל את כתובת המשביר, אנשי נצרת אמרו רק את שם הרחוב (היות וזה הבניין היחיד שחשוב בו), ובדפי זהב חשבו ש"השישי" ב"פאולוס השישי" מתאר את מספר הרחוב, ואינו חלק מהשם. ישראל במיטבה.

בסופו של דבר, כמו תמיד, הסתמכנו על מקומיים טובים, והגענו לחומוס שרביני – זה שגם המדריך מפעם קודמת, וגם באינטרנט טענו ש"אין כמוהו". וצדקו.

חומוס שרביני
9:30 בבוקר, אין יותר מדי סועדי חומוס בשרביני. דווקא השווארמה הולכת לא רע, ובתור נע באים הולכים ושבים לקחת כמות נאה הבייתה. המסעדה קטנה, כמה שולחנות עם עיצוב פלסטיק בסיסי. שאלתי איפה השירותים, ואחד העובדים הוביל אותי דרך המטבח, לאחורי הבניין. בדרך ראיתי נשים ערביות אמיתיות, אותנטיות, מכינות את החומוס. עם כזה סט אפ, איך אפשר ליפול במאכל עצמו?

החומוס בשרביני מעוצב כמו מנה במסעדת יוקרה. שתי שלוליות טחינה מחושבות בכל פינה, וגם הגרגירים לא הונחו באקראי. הגיע גם פלאפל (סביר פלוס) בצד, חמוצים וכל שאר השטויות. עם כזה סט אפ, איך אפשר ליפול?

שרביני אינו חומוס גלילי טיפוסי – משמע: אינו חמוץ כמו המוות, וגם אינו שוחה בשמן זית. מבחינתי, וגם מבחינת פ' (מומחה החומוס הקבוצתי) זה משובח. הטעם אינו חזק, כמו באבו חסן, אלא עדין מאד – אך מצויין ביותר בכל זאת. סיימתי את המנה במהירות, ואפילו שקלתי לגנוב קצת ממה שש' השאירה (לא בגלל שלא טעים לה, אלא מכיוון שהיא לא אוכלת הרבה. בהה! בנות!) – אך בסוף החלטתי להשאיר מקום לקינוח. פ' גם יצא מרוצה (אם כי לא נלהב) – וזה כבר תו תקן איכותי. בסוף הארוחה קיבלנו ”שוט“ קפה על חשבון הבית. עזר לנו להשאיר את העיניים פתוחות אחרי המנה היפה.

ראוי לציין ששלושה חברים נוספים שאכלו כשעה אחרינו (להלן: המאחרים), נהנו הרבה פחות. אחד מהם אמר שהיה טוב, אך השניים האחרים התאכזבו למדי. מצד שני, הם לא חומוסאים מקצועיים, אז נתעלם מדעתם בנימוס.

הכנאפה של המוכתר
צריך להכיר טוב את נצרת, כדי להבין שכאשר מסבירים לך שהמוכתאר נמצא ”שני בתים אחרי שרביני“, הכוונה היא שהוא נמצא בדיוק שני בתים אחרי שרביני. אנחנו, שהלכנו כמובן לכיוון ההפוך, ראינו אחרי 100 מטר את המוכתר באחד הרחובות. בדיעבד הסתבר שזה רק אחד מעשרות ה“מוכתרים“ שמסתובבים בעיר הזאת – ובעצם לא הגענו לסניף הפופולרי.

לא שזה משנה. הכנאפה הייתה טובה. מתוקה כמו המוות (ויתרנו על הרוטב), גדולה כמו פיצה של בזילי.קום (לא כהגזמה, היא באמת הייתה ענקית), ואיכותית מוות. מצד שני, היות וכל הכנאפות שאכלתי בחיים היו במקומות סופר-נחשבים, עוד לא יצא לי ליפול על כנאפה רעה – כך שבניגוד לחברי ח‘ (שהגדיר את המאכל כ“תחילתה של ידידות מופלאה“), לא נפלתי מהכסא. טוב? כן. אך אכלתי ביפו טובים כמוהו.

הערת המערכת: אחרי שתאכל פעם אחת כנאפה גרועה תבין מה הפסדת. יש לזה טעם ומרקם של צמיג מסוכר.