אפשר לקנות פולקסוואגן חברים. מותר לקנות מכונת כביסה גרמנית – יש גרמניה אחרת. המסכנים כבר נענשו בחומוס מהגיהנום, ולדאבון ליבי זה היה החומוס היחיד שאכלתי במשך עשרה ימים של טיול בברלין.

הסקר שנמצא בטור הצד של הבלוג הזה, כבר הרבה יותר מדי זמן (אבל אנשים עוד ממשיכים להצביע) שואל מהי תדירות אכילת החומוס שלכם. 60% מהנשאלים ענו "כל יום" או "יותר מפעם בשבוע". אצלי מדובר על כשלוש פעמים לשבוע בממוצע, כאשר ישנם שבועות חלשים שבהם אני אוכל חומוס פעם אחד בלבד, ובתקופות מסויימות הגעתי גם לארבע פעמים לשבוע ויותר – וננזפתי על-ידי מערכת העיכול שלי.

זה כך כבר שנים, ובשנה האחרונה במיוחד – בגלל הבלוג הזה, כמובן – אני אוכל אפילו יותר חומוס ולא רגיל למצב שבו אין חומוסייה שאפשר לאכול בה וחומוס שאפשר לאכול. קשה לי לחשוב על אבל זה בדיוק היה המצב בעשרת הימים בהם הייתי עם זוגתי בברלין. עיר שיש בה פחות מחומוסייה אחת לכל מיליון בני אדם.

עוד אספר על כך בהרחבה, וגם אציג כמה הפתעות, אבל ככלל: במפתיע, דווקא יש לא מעט חומוס בברלין, רק שרובו איום ונורא. נדמה שרבים מבין הברלינאים כבר יודעים מהו חומוס, אבל רובם לא יכירו צורתו של חומוס טוב אם יראוהו. לכן, גם אם בהרבה מסעדות יאפיות, או אצל הטורקים והערבים שבעיר שמגישים אוכל מזרח וים תיכוני יש חומוס בתפריט – בפועל אין שם באמת חומוס, אלא איזו עיסה מכמירה שהחומוס של תלמה בקופסאות השימורים הוא לידה מעדן אמיתי.

בקיצור, אכלתי חומוס אתמול וחומוס היום ואוכל חומוס ביום שישי אי"ה. חזרתי עם תאוות חומוס שאינה יודעת שובעה, וממש מתחשק לי להצביע מחדש בסקר (גם אתם יכולים לעשות זאת אם טרם עשיתם).

באחד (או יותר) מהפוסטים הבאים, אספר גם על כמה הפתעות חיוביות מברלין, שהיו קשורות לחומוס לפחות בעקיפין (כמו הפלאפל המדהים של "דאדא פלאפל" באורניינבורגר שטראסה). יהיו הפתעות שוות וכמה קוריוזים משעשעים.