שווארמה כבש ובקלאווה בחיפה
הפעם הגיע ניימן במסעותיו לשווארמה של אמיל החיפאי, שיודע לעשות הרבה כבוד לכבשים. הוא לא חזר הביתה לפני שטחן חצי קילו בקלאוות, ובאופן מפתיע הוא הצליח לחזור כדי לספר על זה. פוסט אורח שלישי.
שווארמה אמיל – אלנבי 29, חיפה
עבד אלהאדי – שחאדה 3, חיפה
תגידו לחיפאי את המילה "שווארמה" והוא יענה לכם בשלוש מילים: "האחים חזאן" ו"אמיל". בשווארמיה המפוארת של האחים חזאן כבר ביקרתי מזמן (גלילי ענק במשקל חמישים קילו, לאפה מיוחדת, מסעדה ענקית וטעם גן-עדן). איכשהו, ציפיתי מהשווארמה של אמיל שתהיה דומה באיזה אופן – בכל זאת, שמה תמיד נאמר עם רעותה באותה נשימה.
אבל מדובר, באמת, במשהו שונה מאד. שווארמת אמיל היא מקום קטן, שווארמיה קטנטנה. קצת כמו חומוסיה קטנטנה – אם אתם יודעים על מה אני מדבר. לתוך החלל הקטן נדחקו שני עובדים וחצי תריסר לקוחות, כולם עם פיתות בידיים.
פשוט בתכלית הפשטות: פיתה, עם הרבה בשר כבש, בצל, עגבניה וטחינה. פשוט וגם מהיר – הפיתה תנחת לכם ביד לפני שתספיקו לומר "שרוף לי קצת את הבשר" המכנסיים יתלכלכו מטחינה לפני שתספיקו לשאול "איפה המפיות?".
כי ככה אני רגיל
כשביקרתי בקופנהגן, פגשתי באחד הימים ידידה גרמניה מחוץ לשווארמיה מקומית (כן, יש שווארמה גם בקופנהאגן). היא הגיעה סוערת כולה: "אין להם מיונז!" היא אמרה בכעס, "מיונז! מיונז! מי שמע על שווארמה בלי מיונז?!".
כל הסבריי המלומדים על מקורות השווארמה, ועל הדרך הנכונה לאכול אותה, ועל כך שהמיונז הוא בכלל קטע גרמני מוזר ולא ברור (הערת המערכת: האמת שזה דווקא קטע הולנדי, עד כמה שאנחנו יודעים) לא הועילו כלל. "ככה תמיד אכלתי וככה אני אוהבת", אמרה חברתי בתקיפות. לך תתווכח.
ככה גם אני. לא יעזור בית דין – בשווארמה שלי צריכים להיות חומוס-צ'יפס-סלט-טחינה וקצת עמבה למעלה. למה? כי ככה אני רגיל וכך אני אוהב. כי ככה גדלתי, וזו הגירסה הישראלית שהחיך שלי אוהב. האם יכולה להיות יצירת מופת שווארמאית בלי זה? וודאי – והיו בעבר. אבל אמיל, עם כל מעלותיו ואיכותו המצויינת, הוא לא זה. חובבי הז'אנר יתמוגגו; עבורי, השווארמה של אמיל תיזכר כטעימה, משביעה, אך לא מדהימה.
ובכל זאת, למען ההגינות, צריך לומר שזו שווארמה שעושה כבוד לבשר. יש הרבה ממנו, הוא נותן את הטון ואת הטעם, והוא עשוי מצויין. גם הטחינה של אמיל מצויינת, והמוני הבקבוקים שלה ושל עמבה המפוזרים על השולחנות, כאילו הונחו שם במיוחד לאנשים כמוני שחייבים ריפיל תמידי בזמן האכילה. אבל בפעם הבאה אני אלך לאחים חזאן.
ממתקייה שאסור להחמיץ
אם בכל זאת הגעתם לאמיל, והכבש כבר עושה את דרכו במורד מערכת העיכול שלכם, אז יש לכם דרך מצויינת לשדרג את החוויה הכוללת ולהפוך אותה ללא פחות ממדהימה.
לא רחוק מאמיל שוכנת חנות ממתקים גדולה ונוצצת בשם עבד אל-האדי. במקום הזה תמצאו – בלי הגזמה – את המבחר הכי גדול, טרי, נוצץ ומפתה של ממתקים ערביים. פשוט תענוג.
כבר לא היינו רעבים, אבל מכורח הגרגרנות ובגלל שהכל נראה באמת מדהים, מילאנו קופסא קטנה בכמות לשלושה אנשים, יצאנו לרחוב, והתחלנו מייד לאכול בכל פה. מה אגיד לכם – כל חתיכה דבש, כל פיסטוק במקום, כל שערת קדאיף מעשה אומן. גן-עדן. רק בשביל הממתקים של עבד אלהאדי שווה לכם להגיע לחיפה. רק עשו טובה, תביאו קצת, בסדר?
15 בפברואר 2008 ב-05:14 //
חיפאים אמיתיים לא אוכלים באמיל אלא רק בחזאן. ואגב, דע לך שבשנים האחרונות המוסד התקלקל, בילדותי זכור לי שהדבר היחיד שהיית מקבל בפיתה זה בשר וגג עגבניה, עכשיו הם התחילו להוסיף חמוצים וסלט וכל מיני, כי הם השתכנזו.
עדיין, זו השווארמה הטובה בארץ לדעתי, ולכל תל אביבי שלא יצא את גבולות תל אביב וזועק בעיניים מפלבלות "שמש! שמש!", אני מציע טיול לחיפה.
15 בפברואר 2008 ב-11:02 //
חובבח – שמש כבר מזמן לא מה שהיה. אם כבר אז הקריאה התל-אביבית היא "דבוש! דבוש!", והאמת שגם בתל-אביב יש מקומות טובים יותר רק פחות מוכרים.