הסיפור העצוב של חומוס מיקי
על הליסטריה בחומוס של מיקי, חומוס בקופסא, וקצת על יום העצמאות וחומוס.
מוקדם יותר השבוע, רגע לפני יום העצמאות, דיווח גלובס (ורבים בעקבותיו) על חשש להימצאות חיידקי ליסטריה באחד ממוצרי החומוס של "מעדני מיקי".
המחשבה הראשונה שעלתה לנו בראש: אין מצב שזה מקרה, לא בעיתוי הזה.
מחשבות החלו לרוץ בראשנו (כלומר בראש של שוקי, זו סתם צורת כתיבה כזו) ותיאוריות קונספירציה החלו לרקום עור וגידים.
אחרי שקראנו וחשבנו, הבנו שמעדני מיקי עצמם אחראים לפרסומים. הם מכירים בפאשלה, לוקחים אחריות, ומיהרו להוציא הודעה רשמית שגלובס ושאר העיתונים פרסמו.
(אגב, מדובר במוצר החומוס במשקל 800 גרם, בקופסאות שהתאריך האחרון לשיווק שלהן הוא 7/5/14 ו-28/5/14).
מאוחר יותר העלתה החברה הודעת התנצלות נבוכה ללקוחות, שהתקבלה בעוקצנות (ראו למשל הפוסט הזה בבלוג השיווק והפרסום מזבלה).
החלטנו לפרסם אותה גם אצלנו, קודם כל כי גם לדעת לקחת אחריות זה משהו. והחלטנו לנצל את ההזדמנות לדבר על עוד כמה דברים.
יום כיפור של יצרנית הסלטים
יום העצמאות (עוד נקדיש לעניין הזה פוסט נפרד) הוא אחד הימים החשובים בשנה (אם לא ה…) עבור ענף החומוס בכלל ויצרני הסלטים בפרט. אם ט"ו בשבט הוא ראש-השנה לאילנות אז בואו נאמר שיום העצמאות הוא ללא ספק ראש-השנה לגרגרים.
אמנם יום העצמאות ידוע יותר כחג המנגל והפקניקים בחיק הטבע (+שעתיים וחצי פקק לכל כיוון), אבל זהו יום שבו כולם – כולל הצמחונים – אוכלים גם חומוס.
מסורתית, בימים שלפני בלוג החומוס מוצף בנחשולי מבקרים, בעיקר כאלה שמחפשים אחר מתכוני חומוס ופלאפל טובים (וגם קצת חצילים על האש, מסבחה, סחוג וכו'). אבל רוב הישראלים לא מכינים את החומוס שלהם בעצמם, בעיקר לא כשהם רוצים חומוס שאפשר לטלטל כמה שעות ברכב בשמש הלוהטת, בלי לחשוש שיתקלקל.
יום העצמאות והימים שלפניו הם ימים טובים גם בחומוסיות, אבל אלו ימי המכירות הנמרצים ביותר עבור יצרני סלטים גדולים כמו אסם (צבר) ושטראוס (אחלה). לכן הם גם מרכזים את הקמפיינים הגדולים ביותר שלהם סביב יום העצמאות.
ולכן, פאשלה כמו זו שקרתה בסלטי מיקי היא בפירוש ה"יום-כיפור" של החברה. הנזק התדמיתי והפגיעה הבלתי נמנעת במכירות, כוונו – גם באם ביד הגורל – למקום הכי כואב.
חומוס בקופסא: לא הרוע המוחלט
כולנו אוהבים להתבדח על חומוס בקופסא, אבל רובנו מכירים בכך שיש למוצרים האלה זכות קיום – ולו בגלל הזמינות במצבי crave נואשים באישון לילה, או היתרון המאלף של החומר המשמר כשמתעקשים לקחת חומוס לטיול.
בנוסף, כספי הפרסום של תעשיית הסלטים בסופו של דבר מעודדים מודעות לחומוס, ולמרות הקמפיינים האחרונים של צבר ושטראוס – אף ישראלי לא באמת השתכנע שחומוס בקופסא יכול להיות טעים כמו חומוס של חומוסייה או להחליף אותו באיזה אופן (אלא אם כן הוא הוזן מגיל צעיר בחומרים משמרים).
כך שהחומוס בקופסא, גם אם איננו יותר מתחליף, הוא לא בהכרח תמצית הרוע. ובאופן ספציפי החומוס של מעדני מיקי, בניגוד לדימוי שדבק בו משום מה, איננו בהכרח המוצר הגרוע ביותר בשוק.
8 במאי 2014 ב-10:52 //
אהבתי. מגיעה להם מילה טובה על לקיחת האחריות, וההפסדים הנלווים. אני לא צרכנית של חומוס מקופסא, אבל אם אקנה כזה – הוא יהיה של מיקי.
8 במאי 2014 ב-11:05 //
מי שצורך חומוס ביתי או טרי ממסעדה באופן קבוע, קצת קשה לו לאכול ולעכל חומוס תעשייתי. יש כמה חומוסים תעשייתיים שהם טעימים, אבל לאחר ניגוב או שניים אתה מקבל בחילה בגלל כל ה"זבל תעשייתי" שדחפו בפנים.
הכי גרוע זה אלה שקונים טחינה תעשייתית שזה בכלל דוחה.
8 במאי 2014 ב-11:20 //
חוץ מהחומוס שמגיע בקופסת שימורים, שיש לו טעם מתכתי-רובוטי-אנדרואידי משהו , בשבילי לאכול אותו זה כמו לשחק באטרי , או כל משחק אחר בשמונה ביט,
8 במאי 2014 ב-12:45 //
"החומוס בקופסה … הוא לא בהכרח תמצית הרוע"
"איננו בהכרח המוצר הגרוע ביותר בשוק".
דיבורים בעלמא. מה על העוקבים אחריך להבין? זה טוב, זה לא טוב, זה מספיק טוב עבור הדודה מאשקלון? למה שלא תכתוב למשל "החומוס של מיקי יותר טוב משטראוס" או להפך? תוסיף "לדעתי" ויצאת גבר.
8 במאי 2014 ב-13:01 //
אני לא אוכל חומוס מקופסא לעיתים קרובות, ולדברים האלה יש נטייה להשתנות, אבל דעתי בגדול:
א. לחומוס אחלה יש הכי הרבה טעמי לוואי, כולל ב"חומוס של אבי" שבניגוד לפרסומים הוא לא יותר דומה לחומוס של חומוסיה ממוצרים אחרים.
ב. המוצרים הרגילים של צבר טיפ-טיפה יותר טובים (טעם לוואי ברור של חומר משמר, אם כי אולי קצת פחות). יש להם כמה מוצרי פרמיום שחלקם קצת יותר טובים (פחות טעמי לוואי) אבל גם די יקרים.
ג. החומוס של מעדני מיקי נוטה להיות קצת יותר דליל ולא פטור מטעמי לוואי, אבל גם קצת יותר דומה לדבר האמיתי ועולה הרבה פחות.
ד. "חומוס מסעדות" של סלטי שמיר ומוצרים אחרים בסדרה, מרגישים פחות סינתטיים, עם מרקם נכון ויחסית מעט טעמי לוואי.
למען הסר ספק – כל הנ"ל לדעתי לא בריאים וגם לא ממש טעימים ואני מנחש שמי שרגיש פחות ממני לטעם של פוטסיום סורבט עשוי לדרג אחרת.
8 במאי 2014 ב-13:28 //
תודה.
נ.ב.: גבר-גבר.
8 במאי 2014 ב-13:47 //
אם כבר אתם בסופר וחייבים חומוס, הייתי הולך על חומוס "אבו מרואן" של צבר (מעוטר בצבעי סגול). יחסית לתעשייתי הוא טעים
8 במאי 2014 ב-14:09 //
לגבי אבו מרואן אני לא אובייקטיבי, כי בעצם אני זה שעשיתי את השידוך בין החומוסייה לבין סלטי צבר (עשיתי את זה חינם, בגישה שאם תאגיד רוצה לשלם לבעלי חומוסיה, יש בכך צדק פואטי).
בכל אופן, לדעתי מדובר באחד המוצרים היותר סבירים ורק חבל שהמחיר כפול בערך מהחומוס ה"רגיל" של צבר. יש להם מוצר נוסף בסדרה (לא זוכר את השם אבל בצבעי אדום במקום סגול אצל אבו מרואן), שהוא די דומה – כלומר טעים יותר מהמוצרים הרגילים אבל יקר.
אגב, ה"סוד" העיקרי של המוצרים האלה ולפחות מוצר אחד של אחלה בו נתקלתי, הוא פשוט שימוש בהרבה יותר טחינה. מובן שזה אמור ליקר את המוצר, אבל לא עד כדי כך.
8 במאי 2014 ב-18:25 //
אם כבר בוידויים קורעי לב עסקינן, אני חייב להתוודות שרכשתי מהדורה מיוחדת של צבר ליום העצמאות (קילו בעשרה ש"ח – חומס מנגל) והם דחפו שם כל כך הרבה כמון שאני מודה ומתוודה, היה לי טעים.
סלח לי שוקי כי חטאתי 🙂
אני אשב בפינה ואנגב לי עשר פעמים Hail Shukris.
8 במאי 2014 ב-19:27 //
אוהבים אותך צבי. כולנו נופלים מהעגלה מדי פעם. ותתבייש לך כמובן.
8 במאי 2014 ב-19:59 //
לא מספיק, אבו שוקי. אליך להכריז "te absolvo" ולברך אותו.
8 במאי 2014 ב-21:14 //
לא צריך להגזים.
9 במאי 2014 ב-11:11 //
קילו חומוס תעשייתי ב10 שח רק מוכיח שחומוס וטחינה זה לא בדיוק המרכיב העיקרי במוטציה הזאת.
חומוס "משני" וחומוס "אבו מרואן" לדוגמא הם יקרים מהסיבה שחומוס וטחינה הם המרכיב העיקרי בתוספת דרעק תעשייתי. אז עדיף להשקיע יותר כסף ולהינות ממוצר טעים ואיכותי יחסית לתעשייתי
9 במאי 2014 ב-13:40 //
זו לא הסיבה היחידה שהם יקרים. חומרי הגלם עולים מעט מאד ליצרנים בכמויות בהן הם קונים אותם. המחיר הגבוה הוא גם מפני שמדובר מבחינתם במוצרי פרמיום שאמורים להשיא רווח משמעותי.
9 במאי 2014 ב-16:53 //
אני שמח שאתה בין היחידים במדיה שלנו שהאיר את פרסם מיקי באור הנכון. נמאס מהציניות והמרמור שקיים במדינה שלנו, שגם אם חברה לוקחת אחריות, ועוד מעירה על כך ומבקשרת לעשות total recall, אז כולם מוצאים את הבעייתיות בכך, ומשמיצים אותם. כלומר עדיף היה שלא היו אומרים כלום.
מה שמרגיז יותר הוא שציניקנים הללו מלכלים על היושר המקצועי של מעדני מיקי, ובו זמנית מנגבין חומוס תעשייתי אחר שלעולם לא בדק את עצמו, אלה רק אם כולבוטק נשפו בעורפו, וחושבים שהאשלייה שלהם בטוחה ונכונה, או יתרה מזאת- אינם מודעים לה.
17 במאי 2017 ב-08:02 //
כחלוץ תעשיית הסלטים בישראל ומי שמינף את התעשיה מסוף שנות ה-70 ועד היום, שלמצער בשל מחויבותו לביטחון המדינה נקרא לשמ״פ ונפצע באופן בלתי הפיך, יכול ומרשה לעצמי לאמר ולהזהיר את ציבור הקונים להתרחק מצריכת הסלטים המוכנים שלמצער ובהגדרה שלי קורא להם ״דבק טפטים״ והמוצר רחוק מהמקור בכל הפרמטרים. כפי שהוכחתי בתחילת שנות השמונים כי אפשר לייצר וליצרוך סלטים ללא תוספות סינטטיות ושמנים למעט משמרים המטיבים עם המוצר ובריאות הציבור כשכיהנתי כמנ״כל ובעלים של המותג ״מי ומי״ עם ההמצאה, הנגיעה, הפיקות, הפיתוח, הידע והאהבה האישית שלי לתעשיה הזו, שהייתי בין חלוציה. מרשה לאמר ולהציע לעצמי ולקונה, לשקול מאות פעמים לפני שמכניסים הבית את הפצצה המתקתקת הזו באריזת הפלסטיק. עם יד על הלב ובאמת ובתמים, מרשה לעצמי להכריז כי ״אפשר גם אחרת וזה לא בשמים".
18 במאי 2017 ב-19:55 //
החומוס התעשייתי היחיד שבאמת טעים זה חומוס מסעדות של משני