איזה משוגע מחפש חומוסייה בבירת האוכל של צפון איטליה? ובכן, אני. גם כדי שאתם לא תצטרכו וגם כי בחייאת, כמה אוכל איטלקי אפשר לאכול. 

בולוניה היא עיר שידועה בעיקר בזכות הראגו, רוטב העגבניות והבשר המפורסם שכאן (ובחלק גדול מהעולם) מכירים בטעות כ"רוטב בולונז". הבולונזים מומחים גם בטורטליני ופסטות ממולאות, נקניקים וגבינות, ובעצם כל שאר האוכל האיטלקי.

כבירת מחוז אמיליה-רומאנה, בולוניה היא המקום שבו אפשר למצוא גם את הפרמג'יאנו הכי טוב מפארמה וגם את הבלסמי הכי יקר ממודנה, ואינספור מסעדות, מעדניות, גלידריות ודוכני ירקות ופירות טריים, גדולים יותר או פחות. זהו באמת גן עדן, קטן אך מרוכז, של זלילה מענגת – אין פלא שהכינוי של העיר הזו הוא "השמנמנה" (lagrassa).

בתור העיר גבוהת המצח והמתקדמת שהיא (זוהי גם עיר האוניברסיטאות של איטליה), בולוניה מצליחה להיות רב-תרבותית גם מבחינה קולינרית. יש בה אפשרויות גם לצמחונים, טבעונים, שומרי כשרות ורגישים לגלוטן. ויש בה, מסתבר, גם מקום שאפשר לאכול בו חומוס ופלאפל לא רעים.

מטעמי ביירות: אוכל רחוב לבנוני בבולוניה

Beirut Snack
כתובת: Via delle Moline, 14b, 40126 Bologna
שעות פתיחה: א'-שבת 1200-24:00

קוראים למקום Beirut Snack והוא נמצא במיקום די מרכזי בעיר, כמה דקות הליכה מ"שני המגדלים" (le due torri). במפתיע, מסתבר שהוא מדורג שני מתוך 1399 מסעדות בולונזיות ב-Trip Advisor (כאן).

זוהי לא מסעדה אלא סוג של מזללה מהוגנת – אפשר לאכול על הבר (המקום מבהיק בנקיונו) או לעשות טייק אווי. יש חומוס, פלאפל, שווארמה, עלי גפן, טאבולה, פאתוש, סלט חצילים, אי אלו מטוגנים וחמוצים והרבה ירקות טריים. את רוב המנות אפשר לקבל בצירופים שונים בצלחת או לגלגל בפיתה לבנונית דקה.

המחירים ידידותיים לסטודנטים, כנראה אחת האוכלוסיות העיקריות: 3-4 יורו (12-16 ש"ח) למנות בפיתה ולסלטים ו-6-9 יורו (24-36 ש"ח) למנות בצלחת.

הפיתה הלבנונית הדקיקה נוטה להיות יבשה ומתסכלת. החומוס של Beirut Snack נראה לי קצת גס, וחומוס במסעדות לבנוניות באירופה בכלל נוטה לאכזב. הפלאפל, לעומת זאת, נראה טוב מאד.

לכן הזמנתי את מנת ה-Piatto Falafel Misto, צלחת עם ארבע קציצות פלאפל גדולות שטוגנו זה עתה, סלט שנחתך ותובל רגע לפני ההגשה, מעט חמוצים, חומוס, צלוחית טחינה וסלט חצילים (6.50 יורו, כ-26 ש"ח). היא הגיעה בתוך רגע, עם סלסלה ובה פיתה לבנונית שנחתכה למשולשים, כמו שאוהבים אמריקנים. בלעתי את העלבון והתחלתי לאכול.

הפיתה, כצפוי, הייתה יבשה ובעלת מרקם של עיתון ישן. אבל כל השאר היה בסדר גמור – הפלאפל היה פשוט אבל טעים, הסלט היה מצוין, החמוצים היו סבירים וסלט החצילים, שפוזרו עליו כמה גרעיני רימון, היה טעים כמו סלט חצילים-בטחינה טוב.

הטחינה הייתה חמצמצה וטעימה. החומוס, שגם הוא תובל בהרבה לימון, היה די סמיך אבל בהחלט טעים ומנחם (בשביל מישהו שלא אכל חומוס כמעט שבוע). עד כדי כך שקצת התחרטתי שלא לקחתי את מנת החומוס – וגם הטחינה נגמרה מהר מדי.

באופן כללי, זו הייתה מנה טעימה מאד, עשויה היטב, ומתומחרת באגרסיביות בהתחשב בנסיבות. לא הספקתי לנסות עוד מנות, אבל יש לי הרגשה שגם הן לא יאכזבו.

בקיצור: אם הגעתם או שאתם מתעתדים להגיע לבולוניה ליותר מיומיים אז סמנו לעצמכם את המקום הזה – במוקדם או במאוחר הרי יגיע ה-crave. ואם אחרי מתחשקת לכם בקלאווה או כנאפה, נסו את Naama Cafe מעבר לפינה.