שבועות הוא חג הקציר, חג מתן תורה וחג עוגות הגבינה. אין סיבה שלא יהיה גם חג החומוס, במיוחד אם מקבלים את התזה (שמסתבר שהיא לא של מאיר שלו) שבועז ורות המואביה הכירו על צלחת חומוס. וגם אם לא – יש להודות שהרבה יותר הגיוני לחבר חג חקלאי לחומוס מאשר למוצרי חלב.

פרסום מקורי: 22.5.2007
עדכון אחרון: 5.6.2022

זה התחיל בטור של מאיר שלו, שפורסם בינואר 2001 בידיעות אחרונות תחת הכותרת "החומוס הוא שלנו" (את הטקסט המלא אפשר למצוא כאן). הטענה המרכזית שהועלתה בטקסט הזה: (ייתכן ש)החומוס הוא בעצם מאכל ארץ-ישראלי עתיק, שאפילו נזכר בתנ"ך.

שלו הפנה את הקורא למגילת רות, לתיאור פגישתם הראשונה של רות המואביה ושל בועז בבית-לחם. בהפסקת הצהריים הזמין בועז את רות להצטרף אליו ואל הקוצרים לארוחה: "לעת האוכל גשי הלום, ואכלת מן הלחם וטבלת פיתך בחומץ".

על כך כתב שלו: "שמו העברי של החומוס הוא 'חימצה' או 'חמץ'. יש אומרים שהשם בא מתכונתו של החומוס להחמיץ במהירות, עובדה שמוכרת לכל מי שהגיע לחומוסיה שלו בשעה מאוחרת מדי, ויש אומרים שהצמח מפריש חומר צורב במקצת. כך או כך, החומץ, החימצה והחומוס נגזרים מאותו שורש".

"אבל מעבר לכך, יש להבין את הסיטואציה המתוארת שם כפשוטה: בועז מעסיק מספר קוצרים, ו'לעת האוכל', הוא נותן להם ארוחת צהריים. הקציר הוא עבודה גופנית מפרכת, העונה בוערת, ואם אתה רוצה שהפועלים שלך ימשיכו לעבוד גם אחרי הצהריים, אתה לא מגיש להם לחם טבול בחומץ, אפילו הוא בלזמי. אתה נותן להם מאכל משביע, ממלא ומחזק, ולכן, את הביטוי הציורי 'וטבלת פיתך בחומץ' אני מפרש כניגוב של חומוס, ממש כמו היום בפיתה".

הקרדיט האמיתי: לסופר מנחם קפליוק

אשתקד האירה את עינינו הד"ר דפנה הירש, כי התיאוריה המיוחסת למאיר של, נהגתה למעשה לראשונה על-ידי העיתונאי והסופר מנחם קפליוק, שנים קודם (דנו בכך בפוסט "כשהחומוס הפך למאכל הלאומי").

קשה להניח ששלו חטא בגניבה ספרותית. לפעמים לאנשים שונים יש רעיונות דומים. לפעמים רעיון מהדהד במחשבתך במשך שנים עד שכבר אינך זוכר מה מקורו.

בכל אופן, ועם כל קסמה של התיאוריה, מתכון החומוס העתיק ביותר הידוע לאדם הופיע בספר בישול בגדדי מן המאה ה-13, כלומר לפחות 2000 שנה מאוחר יותר.

האם עם הספר היה נוטש מאחוריו מאכל מופלא שכזה, בעל תפקיד כה מרכזי במורשת התרבותית שלו, ולא משאיר לו שום תיעוד? שום שירי געגועים מהגולה הדוויה? שום פלפול (או פפרוק) תלמודי? קשה להאמין.

כך הפך שלו לאידיאולוג של הימין

שלו ידוע לא רק כעיתונאי חד לשון וכסופר מוערך, אלא גם כאיש די מצחיק. גם את הטור ההיסטורי האמור הוא חתם בבדיחות דעת ואמר שהוא מקווה שלא תקום בעקבות הטור שלו התנחלות בשם "אלפי מנגב", ושבימין האידיאולוגי לא יתחילו להתנשא על הפלסטינים גם בענייני חומוס.

מה שקרה בפועל לא רחוק מחששותיו. בשנים האחרונות צצו ברשת אינספור אזכורים לתיאוריית שלו-קפליוק, במאמרים, פוסטים ותגובות של אנשי ימין, יהודים אמריקנים בעיקר. רבים טוענים ברצינות מלאה שהחומוס הוא מאכל יהודי, מצטטים את שלו ולפעמים גם מעניקים לו קרדיט ומפנים לטור שלו.

בעיניי, למקרה שזה לא הובן, מדובר בלא יותר מקוריוז. ספרי הקודש היהודיים עוסקים במצוות ובאמונה – הם לא ספרי מדע בכלל או ספרי היסטוריה בפרט, והשאלה מי המציא את החומוס תמיד תהיה משנית לשאלה איפה יש חומוס טוב – ובעניין הזה בוודאי שאין לנו מה להתנשא על בני-דודינו.

ובכל זאת: חג מתן חומוס

הרעיון המקורי להכריז על שבועות כחג החומוס, נולד כמובן בגלל ששבועות הוא החג בו קוראים את מגילת רות. הוא הועלה בהומור וברוח טובה, לא בכוונה להיכנס לוויכוחי למי-שייך-החומוס מיותרים.

ואם כבר, אז כבר. הרי עצם זה שזכינו לחיות בתור הזהב המודרני של החומוס – זה, כשלעצמו, לגמרי מצדיק חג. חומוס כמו שאמר לי פעם בעל חומוסייה מיפו, הוא מתנת האל לעניים, שמהם כידוע (נדרים, פ"א, ע"א) תצא תורה. ואחרי שבפסח אכלנו לחם עוני, הלא זה רק הוגן שבשבועות הבא אחריו לטובה ננגב את ממרח העוני, עם פיתת עוני ועוד כמה כדורי פלאפל, שגם הם אוכל של עניים, בבני ברק כמו בעזה.

זה בטח טוב יותר ונכון יותר מאכילת מוצרי חלב שמחירם מופקע ועל נחיצותם התזונתית אפשר להתווכח – ואני אומר את זה כמישהו שאיננו טבעוני, למקרה שחשדתם. במיוחד כשאכילת מוצרי חלב בשבועות היא לא באמת מסורת עתיקה, אלא חידוש מודרני של מנהג שרווח בימי הביניים בכמה מקהילות אשכנז.