חדש בבלוג

סופו של בלוג החומוס. כמעט

המקום: קינג ג'ורג' פינת שלמה המלך בתל-אביב. הזמן: יום ראשון בשעה שלוש בערך. האירוע: אבו שוקי עולה באש. טוב, כמעט – האוטו של אבו שוקי עולה באש. וואלה, מסוכן לנסוע לאכול חומוס.

שלא במפתיע, יש שיגידו, הכל התחיל בזה שנסעתי עם חבר לאכול חומוס. ראשון בצהריים, אלון הצוללן המצטיין (להלן א') ואני, נוסעים בסיטרואן AX הישנה שלי לאבו דאבי בקינג ג'ורג'. 20-30 מטרים לפני החומוסייה, ומפתחי המגזן מתחיל לצאת משהו שאולי הוא עשן ואולי אדים ובכל מקרה נראה לא טוב. אני לוחץ ברקס, כדי לדומם מנוע ולצאת לבדוק מה קורה. לפני שהאוטו מגיע לעצירה מלאה אני מרגיש שכף רגלי הימנית – הנעולה כפכף – עולה באש. טיפה גדולה של פלסטיק מותך (!) נשרה עליה.

מה אומר לכם, חומוסאיי, אתם לא תאמינו כמה מהר רכב יכול להישרף. תוך שניות הכל התלקח, כשבמקביל המנוע התניע את עצמו (בלי מפתח בסוויץ', כן?) והנעילה האוטומטית נעלה את הרכב. רגע אני חושב לעצמי "שיט, זה הולך להיות תיקון יקר" ורגע אחרי זה אני חושב "שיט, האוטו הזה הולך להתפוצץ!", וכל הזמן הזה שורף לי ברגל בטירוף, ופתאום גם ביד. עשר דקות אחרי שהסיפור התחיל המכונית שקניתי בשנת 2000 במיטב כספי דאז הייתה לגוש של מתכת ופלסטיק מותך, שהסריח את כל תל-אביב.

תוכלו לקרוא תיאור (כמעט) מדוייק של איך כל זה נראה מהצד, וגם לראות תמונות של האירוע, בבלוג של Jero-nimo.

אז כן, זה נשמע איום ונורא וזה אכן היה די איום (לא יודע בקשר לנורא). זה היה מבהיל, כואב, ומאד מעייף. מצד שני, אחרי השיחות עם מד"א, המשטרה, הביטוח, חברת הגרירה ואלף כבאים שלא הצליחו לכבות אותי, יכולתי לנוח בצד וללקק את פצעיי (או למעשה, לשים הרבה קרח על הכוויות) ולהשתעל בניחותא מכל אדי הפלסטיק שנשמתי. אז גם נזכרתי שאני רעב וצמא, ואמרתי לא' – שהיה ממש צדיק ומאד עזר לאורך כל הדרך – שנראה לי שעדיף שנחכה לגרר תוך כדי אכילת חומוס. בקושי הצלחתי לגמור את המנה, אגב, לראשונה בחיי.

אני רוצה לנצל את הפוסט הזה כדי להודות לכל עוברי האורח שנחלצו לעזרה והצליחו לכבות את האוטו כמעט לגמרי עוד לפני שמכבי-האש הגיעו (הלוואי שהייתי זוכר, נגיד, איך הם נראו). אני גם רוצה להודות למאות עוברי האורח הסקרנים שחקרו אותי ארוכות על האירוע בזמן שהמתנתי לגרר. ולא פחות אני רוצה להודות לצוות המקסים של מיון פנימי באיכילוב, שנתן לי המון חמצן וטטנוס. ולזוגתי המצויינת, שהצליחה לחלץ אותי הביתה מבית-החולים אחרי חמש שעות בלבד.

בסיכומו של עניין, מכיוון שכל העסק היה קרוב מאד להפוך לאסון אמיתי אז כדאי להסתכל על חצי הכוס המלאה ולהבין איזה מזל היה לי ולכל המעורבים. ראשית, יכולנו להינעל בפנים וזה היה סופו של בלוג החומוס (בגללי) ואסון למין הנשי (בגלל א'). שנית, הרכב יכול היה להתפוצץ חס וחלילה, ולפגוע בעוברי אורח. שלישית, אם כל זה היה קורה רחוק יותר מאבו דאבי, יש מצב שלא הייתי אוכל חומוס באותו יום.

15 תגובות על סופו של בלוג החומוס. כמעט

  1. הראיתי את התמונות וסיפרתי את הסיפור לחברי בעבודה. משום מה זה הצחיק פה את כולם, לך תבין אמריקאים. כמה אנשים רצו לדעת מה המודל של האוטו כדי לא לקנות אותו. הם נרגעו לגלות שסיטרואן לא מוכרת מכוניות בארצות הברית.
    אני חושב שהחלק הכי עצוב ומגוחך בסיפור זה שאני צריך לגלות שאחי (האהוב, יש לציין) עולה באש מקריאה בבלוג שלו. בהחלט התדרדרנו.

  2. חתיכת מזל יש לך. או חוסר מזל. תלוי איך מסתכלים על זה. בכל אופן אני שמח שאתה וא' עוד איתנו.

  3. הו! תודה לאל ששרדת את התופת הבוערת!
    (והרגל, היא בסדר?)

  4. מזל שזה היה לפני האוכל. אני לא רוצה לחשוב איך הגזים מהחומוס היו משפעים על כל הארוע.

  5. רוזוב – בשביל מה סתם להדאיג את אחשלי שרחוק ולא יכול לעזור? גם להורים אמרתי רק אחרי ששחררו אותי מבית החולים. היה מלחיץ אבל בסך-הכל היה לי מזל גדול, והעדפתי לחסוך את הצד הטראומטי מעוד אנשים.

    שי – כנראה קצר שגרם להתלקחות.

    ירדן – תודה. מזל, בטח שמזל. היה יכול להיגמר רע רע ורע. בלי חומוס.

    שרון – הרבה יותר טוב, תודה. גם היד. טפו טפו.

    חזי – לדעתי, אם בכלל, הם היו עוזרים לחנוק את האש.

  6. הי אבו שוקי האהוב
    אני לא חשבתי שתתקשר אלי ביום כזה. אני שמח שאתה בסדר ומבודח מזה שהבלוג שלך מעודכן לפני. אנחנו בלי ספק חיים בזמנים מענינים (ושיזדינו הסינים)

  7. ואוו,
    זה נשמע קצת כואב.

    מוזמן תמיד לבוא לאכול אצלי איזה חומוס אורגני מגרגרי חופש או משהו.

  8. "על האש" וחומוס – צירוף מנצח…
    שתהיה לך החלמה מהירה ושלמה.

  9. איך אמרת….לפחות זה לא היה רחוק מאבו דאבי ואכלת חומוס…. 🙂
    שמח לשמוע שיצאת ללא נזק.

  10. דייייי.
    איזה קטע. בן אדם מצלם ברחוב אוטו נשרף, ומכל האנשים בעולם – מסתבר שזה אוטו של A fellow blogger. לא ספר, לא ירקן, לא רואה חשבון – בלוגר של בלוג שאני אפילו נוהג לפקוד לעתים.
    מה הסיכוי?
    כשכתבתי את הפוסט לרגע לא חשבתי שיצא לי לקרוא ברשת את הצד השני של הסיפור, את הצד של "הקורבן".
    הסיפור נשמע מזעזע. חשבתי שאולי נפלה סיגריה באוטו, ולכן הוא נשרף מבפנים, אבל ממה שאתה מספר – זה ממש יכול לקרות לכל אחד. נשמע כמו סיטואציה קשה ומפחידה בצורה שלא תתואר.
    שמח לשמוע שיצאת ממנה בשלום. אולי זה הזמן לתבוע את חברת סיטרואן…

    נ.ב. – חומוס אבו דאבי? זה חומוס זה? ממש לא משהו…

  11. אוי ואבוי. תודה לאל שניצַלתם!

  12. יורוטראש
    2 באוגוסט 2008 ב-15:14 //

    האמת שראיתי את הדבר הזה קורה בלייב, אבל באותו זמן כבר עמדת בצד ונראית מטופל כדבעי. אם הייתי יודע שמדובר בסלבריקה חומוס מיד הייתי קופץ לאש הבוערת!

  13. Jero – קשה לי להאמין שאתבע את חברת סיטרואן. בכל זאת, הרכב לא היה תחת אחריותם ב-12 השנים האחרונות. וכן, זה נראה כמו דבר שיכול לקרות לכל אחד, ואולי גם במכוניות שאינן סיטרואן – אין לי מושג אם להודות על האמת.

    שושי – תודה תודה.

    יורוטראש – נו, ואם היה מדובר בכוכבנית מג'דרה? לעזור זה תמיד טוב.

  14. רק עכשיו ראיתי את הפוסט… ככה זה עם שני ילדים, אין זמן לקרוא על חומוס.
    ואם נשתמש בעולם התוכן של סדרות הריאליטי, אני בשוק והמומה. זה אפילו גרם לי לכתוב תגובה, מה שאני עושה לעיתים נדירות.

    שמחה שהכל בסדר.

השאר תגובה