המקום: קינג ג'ורג' פינת שלמה המלך בתל-אביב. הזמן: יום ראשון בשעה שלוש בערך. האירוע: אבו שוקי עולה באש. טוב, כמעט – האוטו של אבו שוקי עולה באש. וואלה, מסוכן לנסוע לאכול חומוס.

שלא במפתיע, יש שיגידו, הכל התחיל בזה שנסעתי עם חבר לאכול חומוס. ראשון בצהריים, אלון הצוללן המצטיין (להלן א') ואני, נוסעים בסיטרואן AX הישנה שלי לאבו דאבי בקינג ג'ורג'. 20-30 מטרים לפני החומוסייה, ומפתחי המגזן מתחיל לצאת משהו שאולי הוא עשן ואולי אדים ובכל מקרה נראה לא טוב. אני לוחץ ברקס, כדי לדומם מנוע ולצאת לבדוק מה קורה. לפני שהאוטו מגיע לעצירה מלאה אני מרגיש שכף רגלי הימנית – הנעולה כפכף – עולה באש. טיפה גדולה של פלסטיק מותך (!) נשרה עליה.

מה אומר לכם, חומוסאיי, אתם לא תאמינו כמה מהר רכב יכול להישרף. תוך שניות הכל התלקח, כשבמקביל המנוע התניע את עצמו (בלי מפתח בסוויץ', כן?) והנעילה האוטומטית נעלה את הרכב. רגע אני חושב לעצמי "שיט, זה הולך להיות תיקון יקר" ורגע אחרי זה אני חושב "שיט, האוטו הזה הולך להתפוצץ!", וכל הזמן הזה שורף לי ברגל בטירוף, ופתאום גם ביד. עשר דקות אחרי שהסיפור התחיל המכונית שקניתי בשנת 2000 במיטב כספי דאז הייתה לגוש של מתכת ופלסטיק מותך, שהסריח את כל תל-אביב.

תוכלו לקרוא תיאור (כמעט) מדוייק של איך כל זה נראה מהצד, וגם לראות תמונות של האירוע, בבלוג של Jero-nimo.

אז כן, זה נשמע איום ונורא וזה אכן היה די איום (לא יודע בקשר לנורא). זה היה מבהיל, כואב, ומאד מעייף. מצד שני, אחרי השיחות עם מד"א, המשטרה, הביטוח, חברת הגרירה ואלף כבאים שלא הצליחו לכבות אותי, יכולתי לנוח בצד וללקק את פצעיי (או למעשה, לשים הרבה קרח על הכוויות) ולהשתעל בניחותא מכל אדי הפלסטיק שנשמתי. אז גם נזכרתי שאני רעב וצמא, ואמרתי לא' – שהיה ממש צדיק ומאד עזר לאורך כל הדרך – שנראה לי שעדיף שנחכה לגרר תוך כדי אכילת חומוס. בקושי הצלחתי לגמור את המנה, אגב, לראשונה בחיי.

אני רוצה לנצל את הפוסט הזה כדי להודות לכל עוברי האורח שנחלצו לעזרה והצליחו לכבות את האוטו כמעט לגמרי עוד לפני שמכבי-האש הגיעו (הלוואי שהייתי זוכר, נגיד, איך הם נראו). אני גם רוצה להודות למאות עוברי האורח הסקרנים שחקרו אותי ארוכות על האירוע בזמן שהמתנתי לגרר. ולא פחות אני רוצה להודות לצוות המקסים של מיון פנימי באיכילוב, שנתן לי המון חמצן וטטנוס. ולזוגתי המצויינת, שהצליחה לחלץ אותי הביתה מבית-החולים אחרי חמש שעות בלבד.

בסיכומו של עניין, מכיוון שכל העסק היה קרוב מאד להפוך לאסון אמיתי אז כדאי להסתכל על חצי הכוס המלאה ולהבין איזה מזל היה לי ולכל המעורבים. ראשית, יכולנו להינעל בפנים וזה היה סופו של בלוג החומוס (בגללי) ואסון למין הנשי (בגלל א'). שנית, הרכב יכול היה להתפוצץ חס וחלילה, ולפגוע בעוברי אורח. שלישית, אם כל זה היה קורה רחוק יותר מאבו דאבי, יש מצב שלא הייתי אוכל חומוס באותו יום.