לבנון הקטנה שבלב ברלין
שוב מצאנו את עצמנו על הציר תל אביב-ברלין, מבריזים ל-Hummus Buddy שלנו, י', שנאלץ למצוא שותפים אחרים לחומוס של יום שישי. אבל הפעם החלטתי: לא עוזבים את העיר בלי לטעום חומוס של לבנונים. היה סבבה.
מה שיפה בבירה הגרמנית הוא שהיא מעניקה לך תחושה אמיתית שיש בה הכל – מזרח ומערב, מקומי וגלובלי, תושבים ותיירים, יערות ואזורי תעשייה, קניוני ענק ושווקי פשפשים קטנים, כנסיות ומועדוני זימה, מסעדות בריאות לצד ג'אנק כולסטרולי. שתי תחנות רכבת ואתה מוצא את עצמך בעיר אחרת, וחוזר חלילה. את מבינה – אמרתי לזוגתי – פשוט לא ייתכן שאין פה גם חומוס טוב. למה מה זה פה – אשקלון?
הגענו לעיר בסוף השבוע של גמר יורו 2008.
נבחרת גרמניה עמדה לשחק מול נבחרת ספרד, ואנחנו תכננו לראות את המשחק עם מיליוני אוהדים על אחד ממסכי הענק שפוזרו ברחבי העיר.
כולה סופ"ש, והזוגת לא מבינה מה דחוף לחפש חומוסייה כשיש כל-כך הרבה שניצלים ונקניקים טובים בעיר, אבל נו, מילא.
הפעם היה לנו מודיעין טוב יותר, תודה לאל. סתם אחד נתן שם וכתובת: Azzam, ברחוב Sonnenallee, לא רחוק מתחנת Hermanplatz בדרום רובע קרויצברג (פלאץ, לא שטראסה). חיפשנו, התברברנו, שאלנו, צעדנו, ולבסוף מצאנו – רבע שעה שעשתה אותנו מאד רעבים, מה גם שכבר הייתה שעת אחרי צהריים די מאוחרת.
המקום נמצא על גבול רובע נויקלן, מקום פחות סימפטי לכל הדעות. רחוב Sonnenallee מסמן את הגבול הצפון-מזרחי של הרובע, וממשיך מתחנת הרכבת עוד לפחות חמישה קילומטרים לתוך הלא-נודע של הכרך העצום. מהקצה ממנו הגענו ועד לעזאם, כמחצית מהעסקים הם לבנוניים – ביניהם חנות ממתקים שבחלונה מגשי בקלאוות, בית קפה קטן שאנשים יושבים מולו ומעשנים נרגילות, חנות ירקות ומכולת ועוד אי אלו מקומות עם כיתובים בערבית. אם תוסיפו לזה את הרעב, וודאי תבינו מדוע שמחנו מאד לגלות את המסעדה של עזאם אחרי כ-300 מטר (מצד ימין. אוף, שכחתי לרשום את הכתובת).
אבל המאמץ השתלם. אצל עזאם אפשר למצוא חומוס, פול ומסבחה אמיתיים (אם כי יש לציין שהמסבחה מזכירה יותר את המשאוושה הגלילית) וגם קבבים, מרקים, וכמה מאכלים אחרים שלא הספקנו לעמוד על טיבם (כולל הפאטה, מין מנת חומוס עם יוגורט מופלאה שאקדיש לה פוסט נפרד). אני לקחתי מסבחה והאשה ביקשה חומוס פול – מה שכנראה הסגיר מייד מאיפה באנו, כי השילוב הזה אפילו לא הופיע בתפריט שעל הקיר; היו חומוס ופול בנפרד אבל לא שניהם יחד – כנראה שילוב פחות מקובל בלבנון.
הפיתות, בדיוק כמו שהעיד הפסיכובלוג, הן נקודת התורפה העיקרית של המקום. אלו אותן פיתות גדולות, דקות ויבשושיות , שאפשר למצוא ברוב המקומות בעיר – אולי טיפה יותר טריות במקרה של עזאם. החומוס, לעומת זאת, דומה מאד למה שאפשר למצוא בארץ, עם דגש מיוחד על שמן הזית והפטרוזיליה. לא להיט במונחים ישראליים/פלסטיניים אבל בהחלט טעים, ומה שעוד יותר יפה זה שמכינים אותו במקום.
האיש ליד הדלפק (אולי זה עזאם, לא שאלתי), העמיד פנים שאינו יודע שאנחנו ישראליים, ונהג בנו באדיבות קורקטית. אחר-כך הלך ודפק בעלי ובמכתש שלו, ולבסוף הגיש לדלפק (לא לשולחן) את המנות שלנו, יחד עם צלחות מאורכות עם בצל, עגבניות, חמוצים, זיתים והרבה נענע. לידי, הולנדי אחד, ביקש שיארזו לו מאפים ממולאים משולשים, שאין לי מושג איך קוראים להם. בשולחן ליד זה שלנו, התיישבה אשה בלבוש מסורתי עם ארבעה ילדים והזמינה מסבחה לכולם.
האטרקציה הגדולה מבחינתי במקום הזה הייתה דווקא מנת הפאטה, עליה אכתוב בפוסט אחר. בכל אופן, אם אתם מגיעים לברלין ומתאווים לחומוס אז זה ללא ספק מקום ששווה ביקור – אלו לבנונים שמכינים אוכל לבנוני עבור לבנונים אחרים, וזה כל-כל יותר טוב ממסעדות תיירים שמתאימות את האוכל שלהן לטעם המקומי, או הגלובלי, או מה שזה לא יהיה. לא בטוח שמשתגעים על ישראלים אצל עזאם, אבל אין תמונות של נסראללה והתנהגו אלינו די יפה. חוץ מזה, שזה אזור שתוכלו למצוא בו הרבה דברים אחרים מלבד חומוס.
19 ביולי 2008 ב-22:54 //
תן לי שנה וחצי ויש באשקלון ואחד חומוס
20 ביולי 2008 ב-01:05 //
שי, לך בכוחך זה והושע את אשקלון!
22 ביולי 2008 ב-14:05 //
אפרופו חומוס באשקלון, יש חומוס בינוני טוב באשדוד?
28 ביולי 2008 ב-03:29 //
אבו-שוקי, שמח שיצא לך לטעום ועוד יותר שמח שאנחנו פחות או יותר מסכימים על האיכות.
אז הנה לך אתגר, ובאמת, אני רק דואג לך ליעד יותר אקסוטי לחופשה הבאה – מצאתי חומוס במונטזומה, קוסטה ריקה. The Bakery מגישה חומוס ופלאפל (אין שם כתובות ממש – זו עיירה מאוד קטנה).
ואני חייב מילה פוליטית: כשאני מטייל בחו"ל אני משתדל להזכיר לעצמי שלא כולם שונאים אותנו ושהלבנונים, למשל, הם מאוד דומים לישראלים. היום כשאני גר בניכר אני יודע זאת אף יותר טוב – עזאם גר שם ולא בפלשתין או לבנון כי הוא ברח מכל זה. הוא לא רצה את זה. אחי וחבריו הישראלים הם לקוחות קבועים שם. האי-נעימות היא בראש שלנו יותר מבכל מקום אחר. Pita City ליד הבית שלי בניו יורק מעוטר בכתובות בערבית ותמונות של מכה. זה לא אומר שהם שונאים אותי, בדיוק כשם שזה לא אומר שאני שונא אותם. הם רוצים להתפרנס וללכת בערב הביתה. ממש כמוני. וגם יש להם קבב עלאכיפאק.
אולי זה קצת בבחינת Stating the obvious אבל לפעמים אנחנו צריכים את זה כדי לחזור לפרופורציה.
14 בנובמבר 2008 ב-18:34 //
לאחרונה סיפרה לי שכנה מעירק שהחומוס הכי טוב בברלין נמצא איפשהו במואביט, אזור מגעיל שאין לי מה לעשות בו, אבל למרות שאני ספקנית בטוח אנסה אותו בהזדמנות – ואדווח -:)
11 במרץ 2009 ב-08:35 //
המשולשים נקראים "פטאייר".
זה משולשים של בצק, שנראים כמו אוזן המן, אבל עשויים בצק שמרים וממלואים במלית של עלי תרד, מנגולד או זעתר ירוק.
יש את זה לעתים במסעדות ערביות או מעדניות ערביות, למשל בחיפה.