חדש בבלוג

שבועות: חג מתן החומוס

שבועות הוא חג הקציר, חג מתן תורה וחג עוגות הגבינה. אין סיבה שלא יהיה גם חג החומוס, במיוחד אם מקבלים את התזה (שמסתבר שהיא לא של מאיר שלו) שבועז ורות המואביה הכירו על צלחת חומוס. וגם אם לא – זה הרבה יותר הגיוני מלבזבז כסף על מוצרים של תנובה.

פרסום מקורי: 22.5.2007
עדכון אחרון: 22.5.2015

זה התחיל בטור של מאיר שלו, שפורסם בינואר 2001 בידיעות אחרונות תחת הכותרת "החומוס הוא שלנו" (את הטקסט המלא אפשר למצוא כאן). הטענה המרכזית שהועלתה בטקסט הזה: (ייתכן ש)החומוס הוא בעצם מאכל ארץ-ישראלי עתיק, שאפילו נזכר בתנ"ך.

Ruth comes to take shelter under Boaz's cloak. Engraving. Wellcome V0034307

רות ובועז, תחריט עץ מימי הביניים. מפורסם ברישיון CC BY 4.0, הזכויות לתמונה של Credit: Wellcome Library, London. Wellcome Images

שלו הפנה את הקורא למגילת רות, לתיאור פגישתם הראשונה של רות המואביה ושל בועז בבית-לחם. בהפסקת הצהריים הזמין בועז את רות להצטרף אליו ואל הקוצרים לארוחה: "לעת האוכל גשי הלום, ואכלת מן הלחם וטבלת פיתך בחומץ".

על כך כתב שלו: "שמו העברי של החומוס הוא 'חימצה' או 'חמץ'. יש אומרים שהשם בא מתכונתו של החומוס להחמיץ במהירות, עובדה שמוכרת לכל מי שהגיע לחומוסיה שלו בשעה מאוחרת מדי, ויש אומרים שהצמח מפריש חומר צורב במקצת. כך או כך, החומץ, החימצה והחומוס נגזרים מאותו שורש".

"אבל מעבר לכך, יש להבין את הסיטואציה המתוארת שם כפשוטה: בועז מעסיק מספר קוצרים, ו'לעת האוכל', הוא נותן להם ארוחת צהריים. הקציר הוא עבודה גופנית מפרכת, העונה בוערת, ואם אתה רוצה שהפועלים שלך ימשיכו לעבוד גם אחרי הצהריים, אתה לא מגיש להם לחם טבול בחומץ, אפילו הוא בלזמי. אתה נותן להם מאכל משביע, ממלא ומחזק, ולכן, את הביטוי הציורי 'וטבלת פיתך בחומץ' אני מפרש כניגוב של חומוס, ממש כמו היום בפיתה".

הקרדיט האמיתי : לסופר מנחם קפליוק

כותב שורות אלה אינו נמנה עם האנשים (והדוגמניות) שמאמינים בקריאת פסוקים ותפילות כדרך להשפיע על המציאות (ולהבנתו את הרמב"ם, אמונה כזו היא בחזקת עבודה זרה חו"ח). ומצד שני, הוא דווקא כן מאמין ש"המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם", במיוחד בעניינים יהודיים שכאלה.

אשתקד האירה את עינינו הד"ר דפנה הירש, כי התיאוריה המיוחסת למאיר שלו, לפיה ה"חמץ" ממגילת רות הוא ממרח חומוס קדום, נהגתה למעשה לראשונה על-ידי העיתונאי והסופר מנחם קפליוק, שנים קודם (דנו בכך בפוסט "כשהחומוס הפך למאכל הלאומי").

קשה להניח ששלו חטא בגניבה ספרותית ואפשר רק להעריך שהוא כיוון לדעת גדולים (Great minds וגו'). בכל אופן, ועם כל קסמה של התיאוריה, מתכון החומוס העתיק ביותר הידוע לאדם הופיע בספר בישול בגדדי מן המאה ה-13, כלומר לפחות 2000 שנה מאוחר יותר. האם עם הספר היה נוטש מאחוריו מאכל מופלא שכזה, בעל תפקיד כה מרכזי במורשת התרבותית שלו, ולא משאיר לו שום תיעוד? שום שירי געגועים מהגולה? שום פלפול תלמודי? קשה להאמין.

כך הפך שלו לאידיאולוג של הימין

שלו ידוע לא רק כעיתונאי חד לשון וכסופר מוערך, אלא גם כבעל חוש הומור משובח. את הטור ההיסטורי האמור, הוא חתם בבדיחות דעת ואמר שהוא מקווה שלא תקום בעקבות הטור שלו התנחלות בשם "אלפי מנגב", ושבימין האידיאולוגי לא יתחילו להתנשא על הפלסטינים גם בענייני חומוס.

מה שקרה בפועל לא רחוק מחששותיו. בשנים האחרונות צצו ברשת אינספור אזכורים לתיאוריית שלו-קפליוק, במאמרים, פוסטים ותגובות של אנשי ימין, יהודים אמריקנים בעיקר. רבים טוענים ברצינות מלאה שהחומוס הוא מאכל יהודי, מצטטים את שלו ולפעמים גם מעניקים לו קרדיט ומפנים לטור שלו.

בעיני, למקרה שזה לא הובן, מדובר בלא יותר מקוריוז. ספרי הקודש היהודיים עוסקים במצוות ובאמונה – הם לא ספרי מדע בכלל או ספרי היסטוריה בפרט, והשאלה מי המציא את החומוס תמיד תהיה משנית לשאלה איפה יש חומוס טוב – ובעניין הזה בוודאי שאין לנו מה להתנשא על בני-דודינו.

ובכל זאת: חג מתן חומוס

הרעיון המקורי להכריז על שבועות כחג החומוס, נולד כמובן בגלל ששבועות הוא החג שבו קוראים את מגילת רות.

אבל עצם זה שזכינו לחיות בתור הזהב המודרני של החומוס – זה, כשלעצמו, לגמרי מצדיק חג. חומוס כמו שאמר לי פעם ידידי פאאז, הוא מתנת האל לעניים, ומה כולנו (כמעט) בימינו אם לא עניים? ואחרי שבפסח אכלנו לחם עוני, הלא זה רק הוגן שבשבועות הבא אחריו לטובה ננגב את ממרח העוני, עם פיתת עוני ועוד כמה כדורי פלאפל, שגם הם אוכל של עניים, בבני ברק כמו בעזה.

זה בטח טוב יותר ונכון יותר מאכילת מוצרי חלב שמחירם מופקע ומעמדם התזונתי מפוקפק – ואני אומר את זה כמישהו שאיננו טבעוני, למקרה שחשדתם.

כולם יודעים שהחומוס הרבה יותר בריא ממוצרי חלב, עשיר בסידן, חלבון, חומצות אמינו ושלל דברים טובים אחרים. אחרי הסופגניות בחנוכה, אוזני ההמן בפורים המצות בפסח ואלפיים שנות גלות, לא מגיע לנו חג אחד שלא עושה צרבת או עצירות?

13 תגובות על שבועות: חג מתן החומוס

  1. חאג' כחיל אכן מקום איכותי לחומוס (ולשווארמה, ולדגים, ואפילו למכולת.. מה אין להם שם בכיכר שקרויה על שמם?).

    אכלתי רק פעם אחת בחומוסייה שלהם, אבל החומוס אכן זכור לי כאיכותי מאוד ואני מניח שבעתיד הקרוב אני אעדיף אותו שוב על אבו-חסן במקרה של ביקור ביפו.

  2. אני השתכנעתי מההסבר של שלו. השאלה אם יש סיכוי להדיח את הגבינות ממעמדן כמלכות חג השבועות בזמן הקרוב.

  3. חזי – תלוי למה אתה קורא "בזמן הקרוב". אם אתה מדבר על השעות הקרובות אז לא. אם אתה מדבר על בשנים הבאות אז למה לא. זה יהודי, זה שורשי, זה בתנ"ך וזה טעים לאללה.

  4. עוד סיבה לחוג עכשיו את חג החומוס – במייל

  5. אבו שוקי אכן רעיון יפה אבל קיימות מספר בעיות.ראשית לנו חסידי החומוס יש יום יום חג.אנחנו לא צריכים"תזכורת"בתצורת חג כדי להעריך ולברך על המשחה הלבנה.שנית אני נחרד מהמחזה הצפוי:מאות אנשים נדחפים במרכולים ומסתערים על מדפי החומוס התעשייתי.זהו חילול הקודש!אפילו עבודה זרה!והמהדרין יכינו לבד? אני נחרד מהמחשבה של חומוס עם סוכר אצל דודתי הפולניה…

  6. תמיר – אי אפשר לדעת – אולי יצא מזה משהו מעניין בסוף.
    למשל, סבתי הטורקיה/ספרדיה שתחייה, למדה להכין (לפני איזה 50-60 שנה) גפילטע-פיש משכנתה (דאז) הפולנייה. מפולין וטורקיה יצאה תוצאה מוצלחת ביותר, של גפילטע מתקתק אבל פיקנטי על גבול החריף. יחודי 🙂

  7. יונתן, שיקגו
    22 במאי 2007 ב-22:22 //

    חג שמח!

  8. תמיר – זה כמו שכל יום בשנה יפה לעשיית תשובה ובכל זאת ישנו יום הכיפורים.
    גם עוגות גבינה אפשר לקנות ואפשר להכין לבד. יום יבוא ובכל בית יכינו חומוס בערב שבועות…

  9. שתי הערות לפוסט:

    ראשית – אכן כן, חומוסית חאג' כחיל היא החומוסיה האהובה עלי, כמעט כל יום שישי אני נוהג לנגב שם חומוס או חומוס עם פול או רק פול +סלט ערבי. אכלתי בהרבה חומוסיות – הכרם, יפו, ירושלים העתיקה, אבו גוש ועכו ומבחינתי חאג' כחיל הוא חומוס טוב.

    שנית, בערב החג סיפרה לי אמי במהלך הארוחה החגיגית (בלי חומוס, רק טחינה עם כמון) כי בילדותה כשלמדה בגימנסיה הרצליה (שמה בהרצל אחד העם) היה מגיע אחד "באפלי" עם אופניים ומוכר וואפלות וממתקים וגם ענפים עם גרגירי חימצה עטופים בנייר.

    סתם שתדעו.

  10. פוסט מעניין, אולי חברינו למועצת פש"ע יאמצו את הרעיון של מאיר שלו ואת ההנחה ההלכתית שלך?

  11. מלך הפז"ם
    25 במאי 2007 ב-20:07 //

    מה אומר ומה אגיד,
    הרעיון מעניין אך מטריד,
    כי ככל דבר קדוש,
    גם לחומוס מגיע יום חג –
    למרות הפחד מאכילת חומוס ממותג!
    לכן אל מול החשש מחומוס הקופסה,
    הבה נפצח בהילולות המשחה – בבליסה ולעיסה!

  12. חנה קרן
    29 במאי 2007 ב-13:01 //

    בשנה הבאה לא נאכל חומוס בפסח!!! אמי העיראקית צדקה, זה חמץץץ!
    ובשבועות – נאכל חומוס עם שפודי-סויה.

  13. תודה על הפוסט,
    בסיפור מגילת רות נשתלו מוטיבים שונים שהם מאוחרים לתקופה שבהם הסיפור מתרחש.
    דבר מעין זה קרה בסיפורים רבים אחרים. למשל, גמלים: הגמל בוית במאה השתים עשרה, שלושה עשרה לכל היותר לפני ספירת הנוצרים. "שתה, אדוני, כדי לפניך. אחר אשאב גם לגמליך" – לא היו דברים מעולם. גמלים בתקופת האבות, היו חיות בר (אחרי ביות הגמל, הושמדו גמלי הבר. אבל זה כבר סיפור אחר). אלא מה, הסיפור חובר או לכל הפחות התעדכן הרבה אחר כך.
    עד כאן לא אמרנו דבר חדש. זה בוודאי לא הופך את הסיפור לפחות יפה, או לסיפור בעל ערך קטן יותר חלילה. אבל ערכו איננו בהיותו מסמך הסטורי אודות התזונה באותה תקופה.
    גם אם החומוס לא היה קיים במקום ובזמן שבהם חיו בועז ורות, הרי אם החומץ שבסיפור הוא חומוס, הרי זה מעיד על חשיבות החומוס בתקופה שבה הסיפור נוצר כפי שאנחנו מכירים אותו היום. חשיבות החומוס איננה פוחתת בשל כך, להיפך. הרבה סיפורים ומנהגים נוצרו אחרי המועד בו חל הסיפור התנכי, ומשמעותם כפי שאנחנו מכירים אותה היום נוצרה והתקבלה בימי הביניים (כמו חלקים גדולים ממה שקרוי היום בשם "יהדות").
    לסיכום, כמו שבני ישראל לא אכלו דג טחון עם גזר על הראש כשהם יצאו ממצרים, מן הסתם הם לא אכלו את הדבר שאנחנו קוראים לו "מצה". לדעתי הם אכלו את מה שנקרא בערבית "פטיר", מעין פיתה דקה ללא שמרים המונחת על גבי סאג'. וזה הולך מצויין עם חומוס.

1 טרקבקים ופינגבקים

  1. שבועות – הייתי מעדיף חומוס | הצביץ השואג

השאר תגובה