הסוד של אבו חסן

לא כולם אוהבים את החומוס של אבו חסן, ואלו שכן אוהבים בדרך-כלל אוהבים את המסבחה בעצם. אבל בשורה התחתונה, עם הצלחה קשה להתווכח – אבו חסן היה ונותר מותג החומוס החזק ביותר (ראו גם מדד חומוס להמונים האחרון).

את הסוד של אבו חסן קשה לפענח. זה בוודאי לא רק המתכון, כי עובדים לשעבר של תאגיד עלי קרוואן ניסו לא פעם להעתיק את ההצלחה, ונכשלו כמעט ללא יוצאים מן הכלל.

הדוגמא האחרונה היא זו של חומוסיית אבו ג'מיל, שנסגרה לדאבון לב אחרי שנה של פעילות.

זה אחרי שבתחילת השנה נסגר מלך החומוס מיפו, אם כי במקרה זה יהיה מי שיטען שהאשמה טמונה בספוט המקולל (במהלך השנה נפתחו ונסגרו בו עוד 3 עסקי אוכל).

חומוסייה היא לא עניין פשוט. הרבה חומוסיות נפתחות ונסגרות כל שנה, ולעיתים קרובות אין לזה קשר לאיכות החומוס שלהן. אבו ג'מיל, באופן ספציפי, היה יותר אבו חסן מאבו חסן, לפחות במה שקשור לטעם.

אז מה בעצם הסוד של אבו חסן? אין ספק שהמוניטין בני חמישים השנים משחקים תפקיד. יש בוודאי יתרון מסוים לעלויות הנמוכות יותר שמאפיינות את נפחי הפעילות הפנומנליים של שלושת סניפיו, ואת זירת הפעילות (א.ק.א: יפו).

אבל אני נוטה לחשוב שזה גם עניין של אווירה. את המתכון של עלי קראוון ז"ל הצליחו פה ושם לשחזר, אבל את האווירה בחומוסייה שלו ובשתי אחיותיה הצעירות – לא ממש.

הרעש מהמטבח, אוויר הים המלוח, הישיבה המשותפת עם אנשים שלעולם לא הייתי חולק אתם שולחן בשום מקום אחר.

זה – לא הטעם ואפילו לא המוניטין – הוא לדעתי הסוד של אבו חסן, כמו גם של חומוסיות מפורסמות אחרות; סעיד העכואי, לינא הירושלמית ואפילו חומוס אשכרה.