לאבו חסן יש סניף שלישי, שפתוח כל היום. הזדמנות טובה לעסוק בתופעת האבו-חסניות.
לכל חומוסאי יש את החומוסיות שלו – הטובה, הקרובה, האהובה. אבל אין כמעט מחלוקת בין אוהבי החומוס : אין על אבו חסן (עלי כרוואן. בכ', לא בק', ככה לפחות מופיע על השלט).

אבו חסן III
שבטי ישראל 18

את הסוד של אבו חסן אף אחד לא יודע, ורבים גם פשוט לא מנסים להסביר. החומוס טעים, כמובן. ממש טעים. והמסבחה של אבו חסן היא אולי הטובה ביותר שיש, עד כדי כך שתמיד אפשר לראות שם לפחות סועד או שניים שאוכלים את המסבחה, ככה, כמו שהיא, עם מזלג. שהפיתה תחכה. וגם הפיתות מצויינות, וגם הרוטב החריף שמגיע גם על החומוס והמסבחה וגם לצדן. טעים טעים שאי אפשר להפסיק, וחייבים להיות מאד חזקים שלא לקחת מנה שנייה (מה לעשות שאחת זה כמעט תמיד מעט מדי, אבל שתיים זה תמיד יותר מדי).

ובכל זאת, תופעת האבו-חסניות פורצת גבולות. אף אחד לא יודע מה הסוד של החומוסיה ברחוב הדולפין 1, ואיך זה תמיד מלא שם, ומה גורם לאנשים לעמוד ולחכות בתור, רק לשם האכילה החפוזה, או לשבת על המדרגות או המעקה הצופה לים עם מנת החומוס, העיקר לאכול. בלי כוס קפה אחרי ובלי הסתחבקות עם הבעלים, גומרים הולכים – גם הסועדים וגם העובדים, שברגע שנגמרת הפיילה מרימים את הכיסאות וזהו.

פעם זה היה קורה באזור השעה 13:30 או לכל היותר 14:00. עם הזמן התברר שרגע לפני הסגירה המקום עוד מלא, אז הכינו יותר חומוס ונשארו יותר. אחר-כך הקימו סניף נוסף, במורד יהודה הימית, ברחוב שבטי ישראל 14. גדול יותר, מרווח, פתוח עד 14:30 ככה שאם בדולפין מפוצץ או שכבר סגור, תמיד אפשר להמשיך לשם. בסוף גם זה לא עזר, ולאחרונה (עדכון: ניימן 3.0 מתקן שכבר לפני חצי שנה. איך שהזמן רץ) פתחו מסעדה ממול, בשבטי ישראל 18 (אל תשאלו אותי איך 18 יוצא מול 14, עובדה).

המסעדה, "פנינת יפו", מציעה תפריט קצת יותר רחב אבל ממילא מגיעים לשם בעיקר אנשים שרוצים חומוס. אנחנו (שלושה עורכים לשעבר וכתב אחד), לקחנו גם פלאפל וצ'יפס וסלט ליד. שיהיה. החומוס והמסבחה – למקרה שתהיתם – זהים לגמרי למקור. גם התוספות מסביב לא רעות, אבל עד שמגיעים אליהן כבר מלאים בחומוס.

חלק מהצוות הגיע מהסניפים הקודמים, וניכר שהוא מנסה כמיטב יכולתו לשמר את המסורת ולייבא את האווירה. לפני שהספקנו לדבר, נחתה לידינו ערימת פיתות עם צלחת בצלים. הזמנו. המלצר שואף אוויר מלוא ריאותיו וצועק בכל הכוח (בעברית): "שלוש חומוס, אחד בלי טחינה, ומסבחה". הוא לא באמת צריך לצעוק – שקט במסעדה – אבל ככה הוא רגיל, ואם זה תלוי בו אז שיהיה רעש גם כאן. זה רעש טוב, של אנשים נמרצים ושל רעב לחומוס.

המנות נוחתות על השולחן. כולם עם חומוס, אני עם המסבחה. אוכל משלי עם מזלג ומנגב מהאחרים עם פיתה. הצלחת הקטנה עם הפלאפל מתרוקנת עוד לפני הצלחות העמוקות של החומוס. כולנו נאנחים. ג' נכנס לטראנס ומתחיל לדבר בעברית פיוטית. אני משייף את שאריות הצלחת של א' עם חתיכת פיתה. צ', בפינה, נראה פתאום גדול וחזק אחרי שאכל חומוס אבו חסן. ניקח חצי קילו הביתה, עם הרוטב החריף וכמה פיתות – שיהיה מה לנגב עד הפעם הבאה.