רק לפני שני פוסטים דיברנו על התופעה העצובה הזו של אנשים שלא אוהבים חומוס. אבל מה קורה כשמתברר לך שילדתך, עצמך ובשרך, היא אחד מאותם אנשים? איתי בפוסט אורח בסיפור קורע לב שסופו גרוע אפילו מתחילתו.

איתי הירושלמי

פורסם: 28.1.2008 | עודכן: 26.3.2015

הילדה שלנו בת השנתיים אוהבת לאכול הרבה דברים. היא ממש לא בעייתית באוכל. אלא מה, מאז שהתחילה עם האוכל המוצק התגלה סירוב עיקש לשני דברים: חומוס וביצה.

לא משנה איך תכין את הביצה (מקושקשת, קשה, חביתה) ואיך תכין את החומוס (ממרח, גרגרים או בתוך המרק) – היא לא רוצה.

אני התאכזבתי אבל הדוד שלה ממש התחלחל: איך ניקח אותך לחומוס עם ביצה באבו גוש? איך נחרוש את העיר העתיקה? ומה יהיה עם הטיול לעכו?

ודווקא אחרי שהתייאשנו, הגיעה הילדה מהגן עם סיפורים על חומוס בלחם. זה נשמע מאוד חשוד. בשבת בדקנו אותה כמו את משה רבנו הילד באגדה. ליד הפיתה גביע אחד פסאודו-חומוס אחלה וגביע אחד של חומוס אבו-גושי אמיתי שמיוצר ב"מאפיית הטאבון" בתחנת הדלק של קרית מנחם (הבעלים הם מאבו גוש, לדעתי הבעלים של "הלבנונית" מהכניסה לכפר ולשעבר בעלי "הלבנונית" בעין כרם).

לא עזרו הרמזים הדקים ולא הפיסות המרוחות שתקענו לה ליד. היא בחרה אחלה.