מסעדות הפועלים של פעם הן כבר חיה נכחדת. יש פחות ופחות מהן, בוודאי בתל-אביב. המקום של משה הוא שמורת טבע שאפשר למצוא בה, גם היום, אותם עיתונים מוכתמים ותבשילי עגבניות ומחירים מגוחכים בעליל, להתפוצץ מרוב אוכל ולהתרפק על הנוסטלגיה.

משה
המסגר 13, תל-אביב

אנחנו חיים בעולם אכזר. כזה שבו יש פטה כבד אווז תחת כל עץ רענן ואילו ז'אנר מסעדות הפועלים הולך ונכחד. מה שמכונה היום לפעמים בטעות "מסעדת פועלים", הם בעיקר מקומות שאפשר לאכול בהם שניצלים חיוורים מבשר הודו סולייתי, עם צ'יפס חיוור וחומוס אחלה, ולעיתים כל מיני פתיתים דביקים או ירקות מכובסים ברוטב לא ברור.

כמה מהחוויות הקולינריות הכי טובות שאני נוצר עימי, הן ממסעדות פועלים, ובמיוחד ממסעדת תמר מרחוב מיקוניס בתל-אביב. ימי גדולתה הסתיימו איפשהו בשנות התשעים, אבל לפני כן היא הייתה אחת מפניני המזון של המזרח התיכון במשך הרבה שנים. יכולת למצוא שם תמיד מעדנים עשויים ביד אמן – צלי בקר ופרגיות ממולאות ותבשילי פול ושעועית ולוביה וכל מיני מינים של אורז ותפוחי אדמה וממולאים ופלאפל מצרי וחומוס והרבה סלטים. הכל היה מצויין.

ההתחלה אצל משה, ברחוב המסגר 13, הייתה הרבה פחות מבטיחה. כשפתח את המקום ב-1997, הוא הכין את האוכל בהרבה מאד התלהבות אבל עם מעט ניסיון. הייתי הולך לשם מדי פעם עם חברי הטוב ספי, שנהנה בעיקר מהנדיבות המופלגת של משה – בעל הבית – שנהנה להעמיס על ה"מגש" (כמו צלחת רק גדול יותר) הרבה מכפי שיכולת לאכול בארוחה אחת וגובה מחירי הפסד.

ספי, בחור גדול, אהב את האתגר. ושנינו אהבנו את הפשטות והידידותיות, ואת האהבה האמיתית לאוכל של משה, שהבישולים שלו רק הלכו והשתפרו. חוץ מזה שעבדנו ליד.

עברו כמה שנים טובות מאז שהייתי שם לאחרונה ועד שביקרתי שם אתמול. המקום – למרות שגדל – עדיין מאד לא מרשים. נוספו כמה עובדים והקליינטורה התבססה, אבל עדיין מורכבת מהתערובת המוזרה הזו של נהגי מוניות ומוסכניקים, אנשי הייטק ועובדי משרד, עוברי אורח שנקלעו למקום במקרה ואנשים שכיוונו את מסלולם במיוחד.

האוכל עדיין בסיסי ופשוט, אבל טעים וזול (קשה לשלם שם יותר מ-30 שקלים על ארוחה). שוקי עוף צלויים, צלי בקר בעגבניות, תפוחי-אדמה שחומים היטב וגם שניצלים וחזה עוף ושווארמה, ותבשיל שעועית שמוגש על אורז לבן ועוד כהנה וכהנה תוספות.

אני אפילו לא יודע איך קוראים למקום. בעבר קראו לו "מסעדת צור" והיום יש שלט קטן שאומר "לב העיר", אבל אני מנחש שאף אחד מהאנשים שאוכלים אצל משה היום לא מכיר את השמות האלה. אני מנחש שכמו ספי וכמוני, הם קוראים למקום "משה", כמו בעל הבית החייכן והנדיב, שממשיך להעמיס מגשים בכמויות בלתי אפשריות של אוכל גם היום.

את החומוס, שביקשתי רק כתוספת, הגיש לי משה בצלוחית קטנה עמוס בגרגרים וברוטב פלפל חריף. לו הייתי יודע אולי הייתי מוותר על כל השאר, כי נראה שהחומוס השביח עם השנים והוא עומד לגמרי בזכות עצמו (13 ש"ח לצלחת, אגב). לא יהיה מנוס מלחזור לשם, אני חושש.