נו, ברור – חומוס. או מסבחה או משאוושה.

מחר ימלאו שבוע להרפתקה המפוקפקת שלי, שהסתיימה אמש בעקירה כירורגית של טוחנת מספר 36. כמו הרבה סימפוניות גדולות, גם זו לא התחילה בתרועה אלא בצליל חרישי – דקדוק קל שהופיע בחניכיים שלי ביום רביעי שעבר. לא חלפה יממה והתחושה הכמעט בלתי מורגשת הזו הפכה לכאב מצמית. חמישה ימים ו-15 אלף מ"ג של תרופות מאוחר יותר, מצאתי את עצמי על הכסא של פרופ' קאופמן, כשצבת אימתנית נעוצה עמוק לתוך פי.

עד לעקירה עוד היו לי אפשרויות רבות יחסית, מה לשתות ולאכול. אחרי העקירה, כשמלבד הכאבים גם אסור היה לי לאכול או לשתות דברים חמים, הייתי ממש מסכן. ישבתי על הספה בבית בפנים מכורכמות, עם שקית קרח על הלחי ובטן מכרכרת. בינינו, כמה גלידה אפשר כבר לאכול? ואני עוד מאלה שאוהבים גלידה.

איפשהו סביב השעה 23:00, כשהרגשתי שכלו כל הקיצין, שמתי את פעמיי לאבו דאבי ("שמתי את פעמיי" באוטו, כן?). ביקשתי שיארזו לי שתי מנות משאוושה ונסעתי בזיגזגים הביתה.

המשאוושה המהבילה של אבו דאבי נשארה חמימה כשהגעתי הביתה, ולשמחתי גיליתי שעם "חמים" אני עדיין יכול להתמודד, תודה לאל. חיסלתי את המנה ברגע. את המנה השנייה אכלתי ממש עכשיו.

היתרון הגדול של משוואשה (ומסבחה) הוא שלא צריך אפילו לנגב אותן – אפשר לאכול עם מזלג. אני כבר מרגיש עכשיו הרבה יותר טוב מאתמול, ואני בטוח שהמשאוושה תרמה לזה. ממש מרפא ללב דואב.