אם נולדתם ב-30 השנים האחרונות יכול להיות שבכלל לא נתקלתם בתופעה הזו, אבל היא אמיתית לגמרי: ממרח חומוס בקופסת שימורים. אחת התרומות המביכות של מדינת ישראל לעולם הקולינריה, ובכל זאת – פצצת נוסטלגיה.

נתחיל בזה: אם מעולם לא טעמתם חומוס מקופסת שימורים, אז כנראה שבאמת לא הפסדתם כלום. בואו נאמר שהחומוס המודרני בקופסת הפלסטיק יכול היה להיחשב למעדן ואף לפנינה בריאותית בהשוואה אליו

– ולמרות זאת, הייתה תקופה שבה אפשר היה למצוא אותו כמעט בכל בית.

למוצר המקורי של חברת "תלמה" היו שתי גירסאות: "חומוס" ו"חומוס עם טחינה". כמו שאפשר להבין: ב"חומוס" לא הייתה טחינה. מצד שני, גם כמות הטחינה בחומוס עם הטחינה הייתה, איך לומר… הומיאופתית.

במתכונים של תקופת הצנע נהגו להסתפק במועט – כף או שתיים של טחינה וסגרו עניין – ושימורי החומוס שהומצאו מעט אחרי שימרו את רוח התקופה אל תוך שנות ה-60' וה-70' (שנות ה-80' כבר היו שייכות לחומוס בקופסת הפלסטיק).

אבל קופסת שימורי החומוס לא נעלמה – עדיין אפשר למצוא את המוצרים הישנים (או חיקויים שלהם) על מדפי המרכולים אם ממש מחפשים. בארה"ב הם זוכים בשנים האחרונות לעדנה במוצרים שמתחזים למזון גורמה (כנראה שעדיין אין בהם טחינה, אבל יש עגבניות מיובשות, שום צלוי וצ'ילי).

לא טעים אבל מאד נוסטלגי

אולי זה רק אני, אבל אצלי הזיכרון של שימורי החומוס קשור חזק מאד לל"ג בעומר (וכמובן: לחצאי פיתות, ימי הולדת וטיולים).

למעשה, אני זוכר ל"ג בעומר ספציפי אחד, מכתה ד' או ה', שבו (לא רק בו אבל דווקא אותו אני זוכר) עשינו מדורה על "גבעת הארנבות", בסמוך לבית-הספר היסודי "יבנה"  ברמת-גן בו למדתי.

ג', הילד המופרע של הכתה, הביא בובת סמרטוטים גדולה והסביר שמדובר בהיטלר ועלינו לשרוף אותו במדורה (מסתבר שאנשים היו עושים דברים כאלה פעם).

שאר הילדים חשבו שזה רעיון מטומטם ואמרו לו שאין מצב (די בוגר לילדים בני 10, אני חושב) ואני חשבתי שזה מאד מוזר ואכלתי חצי פיתה עם פרוסת מלפפון חמוץ (בחומץ, שנחצה לאורכו לרבעים).