חדש בבלוג

האם הבריטים אוכלים יותר חומוס מישראלים?

הארץ מדווח על מחקר שמצא של-41% מהבריטים יש חומוס במקרר. מצד שני, מחקר חשוב העלה פעם ש-96.4% מהסטטיסטיקות מומצאות.

יוצרי הבלוג הזה, למקרה שהובן אחרת, הם תומכים גדולים של מהפכת החומוס המתרגשת על מדינות המערב. ואפילו שמדובר (בינתיים) על חומוס בקופסא, עם הציקלומטים והכל – בסופו של דבר, זהו חלק מפרסום הנס, מהבאזז שעושה נפשות ומגדל את העתודה הבאה של החומוסאים. זו דעתנו.

הבריטים אוהבים חומוס?

הבריטים אוהבים חומוס? יכול להיות. אבל הנתונים בטקסט קצת חשודים.

מצד שני, אנחנו לא חושבים שמטרות מקדשות אמצעים, ומעדיפים עיתונות על יח"צ.

ולכן, למרות שבימים כתיקונים עיתון הארץ הוא לדעתנו הדבר הכי קרוב לעיתון שיש בישראל, אנחנו נאלצים לקלקל ולהטיל ספק באמינות הטקסט המתורגם "41% מהבריטים מחזיקים חומוס במקרר" שפורסם בעמודי החדשות שלו.

אז האם הבריטים באמת אוכלים פי שניים חומוס מעמי אירופה? האם יש חומוס ב-41% מהמקררים בבריטניה?

אנחנו מוכנים להאמין לזה. אבל קצת אחרי שהתחלנו לקרוא נתקלנו בטענה שהבריטים "משיקיעים בו (בחומוס) כ-60 ליש"ט (330 שקל) בשנה".

"פה חשדנו" כמו שאמר המשורר. קופסאות חומוס נמכרות בבריטניה בעיקר בקופסאות של 150-300 גרם שמתומחרות סביב ה-1-2 ליש"ט. תמורת 60 ליש"ט אפשר תיאוורטית, לקבל עד 18 ק"ג חומוס בשנה – שזה קרוב לפי שניים מהנתון המקובל על כמות החומוס שאוכלים בישראל.

איך זה ייתכן? פשוט מאד: טעות בתרגום (לא 60 לכל בריטי אלא 60 מיליון לכל בריטניה).

המקור, הפוסט "The British love affair with hummus" פורסם בבלוג של אתר TheGuardian הבריטי. מצאנו בו את הנתון הסנסציוני מהכותרת בהארץ, ונאמר שמקורו הוא סקר (ולא מחקר כפי שתרגם הארץ) אבל לא צוין מי ערך את הסקר ועבור מי.

אחרי שחיפשנו ומצאנו באתר אחר ידיעה דומה להפליא (אבל עם כמה נתונים ייחודיים משלה), גם היא ללא ציון של מקור הנתונים, הגענו למסקנה המתבקשת: ששני הטקסטים הללו התבססו על הודעה לעיתונות של יצרן חומוס-בקופסא כלשהו. מן הסתם, אחד שחשוב לו שלא יזכירו את שמו.

שימו לב גם לעמימות בנושא ההבדל בין חומוס טרי לחומוס מקופסא – מין עניין כזה שנשכח, או שאולי לא נמצא לו מקום בין הסקירה ההיסטורית לנתונים הסטטיסטיים. לא נורא, גם הבריטים ילמדו בסוף.

4 תגובות על האם הבריטים אוכלים יותר חומוס מישראלים?

  1. טרחתי ומצאתי. מקור הסקר, שזכה לתהודה כה רבה בעיתונות הבריטית, אינה יצרן של חומוס אלא יצרן מקררים (שארפ), שבדק והשווה את תכולת המקררים הביתיים במדינות שונות באירופה. הנתונים מוצגים כאן:
    http://www.sharp.es/cps/rde/xchg/es/hs.xsl/-/html/eggs-fruit-and-glue-sharps-surprising-look-inside-europes-fridges.htm#downloads
    ר' את השורה האחרונה בלוח, תחת הסעיף deli items, שם אפשר ללמוד שהנתונים אינם מתייחסים לחומוס בלבד, אלא לסיווג יותר רחב, הנקרא "מטבלים, כגון חומוס או איקרא". אולי כאן טמון הפיתרון לדיווחים התמוהים.
    יישר כוח לכם על העבודה החשובה!

  2. (מצטער על התגובה הלא קשורה)
    שמתי לב שאין באתר פוסט על "חומוס אסלי" (דיזינגוף 338, תל אביב)
    וחבל כי זה אחד החזקים.
    אחלה מסבחה, אפילו כשהיא מגיעה בקושי מטובלת (הוספתי קצת מלח וחריף, יצא להיט)
    מגישים מנה של חצי קילו שעולה 24 ש"ח.
    ולא, אני לא היחצן שלהם

  3. חלק גדול מהעבודה העיתונאית היום, כאשר לעיתונים קשה לשרוד, זה לתרגם בגוגל כתבות מעיתונות זרה.
    התרשמתי – רציתי לכתוב טרחתי ומצאתי, אבל זה מגיע יותר לדן שמעלי, ובכן לאורך זמן התרשמתי שהדימוי הרווח המייחס אמינות למקורות מידע מסויימים, "נחשבים" (מתחשק לכתוב משהו ממשפחת השורשים ח.ש.ב אבל היי, שקוף מדי) כמו בי בי סי, הארץ, הטיימס וכן הלאה – הייחוס הזה קורה בגלל שילוב של שפה טובה (רמה מתקבלת על הדעת של עברית או אנגלית) וגם סוג של תרבות\מעמד חברתי. זה לא בהכרח עניין של אמת בדיווח ואפילו לא שפה לא-מתלהמת, אלא יותר שני דברים שבדימוי הציבורי הרווח הולכים ביחד: יש מתאם חיובי גבוה בין מעמד חברתי מסויים לבין דיווחי אמת. ככה אנשים מאמינים, ואם תוכיח להם שזה לא בהכרח ככה הם ישנאו אותך. כמו שפעם חשבו שקצין בצה"ל לא משקר, ככה אנשים חושבים שהטיימס איננו בודה מליבו ידיעות.
    זה לא נובע מהכרת מציאות כמו שזה נובע מהצורך של אנשים לשמר את תפיסת המציאות שלהם כמות שהיא.
    אל תגרמו להם למשבר בעניין זה.

  4. חברים, כתושב באי הבריטי בואו נפזר קצת את הערפל..

    לדעתי האישית בלבד הרבה בריטים אוכלים חומוס. הממרח יקר בהרבה ובחבילות קטנות יותר מהמקובל בארץ. הכמות הכללית נמוכה יותר. כמות הממרחים שחומוס הוא אחד ממנה, היא עצומה. לי יש בראש לפחות עשרה ממרחים שונים אפשריים.
    לכן הכותרת טועה ומטעה. גם הגרדיאן הוא לא בדיוק עיתון אוהד ישראל, אבל זה שייך כבר לסיפור אחר לגמרי

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם


*