כל אחד והעיר העתיקה שלו. ביום הזיכרון, הכל מקבל משמעות אחרת.

יהושע נפל בקרב על "סמטת המוות" ב-6/6/1967, היום השני של הקרבות על ירושלים. לימים, יהיו מי שיתהו אם מוטה גור עשה נכון כששלח את הצנחנים לשכונת שייח ג'ראח, כשממילא הטנקים כבר היו בדרך. אבל חוסר התוחלת של שאלות כאלה הולך ומתחוור עם הזמן; משנה לשנה הסיפור ופרטי המעשה הולכים ונדחקים ונשכחים, ורק האבל על החבר נשאר, יותר מ-40 שנים אחרי.

להיקרא על שמו של גיבור מלחמה שנפל בקרב זה תיק לא קטן. בילדותי, כשהייתי מבקר את "סבא דיאמנט", האב השכול, הוא היה מביט בי דרך עדשות המשקפיים העבות שלו באהבה שהפליגה הרחק מעבר לגופי. מעבר למקום והזמן שבהם הייתי אני. מזיז ביד רועדת צריח על לוח השחמט המרופט, בחיוך ממתיק סוד של אמן; במוחו מבליחה אולי לרגע דמותו של הבן, שהיה לאגדה עוד בחייו כשניצח את אלוף העולם הסובייטי.

כמעט 41 שנים אחרי, שני קילומטרים משייח ג'ראח, הסימטאות של העיר העתיקה הן עבורי אחד המקומות הכי טעונים בעולם. אני לא יודע מה חזק יותר – שלושת-אלפי שנות ההיסטוריה שמשוקעות באבנים הללו, ומקומן באתוס הקולקטיבי, או ארבעים שנות ההיסטוריה הסובייקטיבית לגמרי של אנשים שבשבילם "העיר העתיקה", "ירושלים" ו"סמטה" לעולם לא יוכלו להיות מילים נקיות ממשמעות כואבת.

בתוך מקום כזה, מתקבצים אנשים בני דתות שונות ולאומים שונים, שהגיעו מקצוות העולם והארץ. לפעמים יושבים ליד שולחן אחד ואוכלים. הם בעיני תמצית החיים, תמצית הפרדוקס של החיים הנמשכים כנגד כל הסיכויים בשאיפה לקצת שפיות.