הפעם לא נדבר על חומוס, אלא עם משהו שקשור לאחותו של החומוס – הטחינה. יש גם זוג מתכונים נהדרים, וטיפ חשוב לשיפור המצברוח עד כדי סוטול.

עבדכם כבר הקדיש בלוג אחר לטחינה (זה שעולה כשמחפשים "טחינה" בגוגל) ולא מתכוון לעשות זאת שנית, אין מה לדאוג. האמת הפשוטה היא שבסלט העגבניות בטחינה נתקלתי לראשונה בחאג' כחיל, כשנח ליד מנת המסבחה שלו (זו עם הדגל, לכו תקראו אם לא קראתם, משהו טוב). כלומר, אולי זו לא הפעם הראשונה שראיתי את הסלט הזה, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שטעמתי ממנו ביסודיות – שלא לומר בכל פה.

לפני שעה קלה סיימתי לאכול צלחת נאה שהייתה מלאה בתפוחי-אדמה צלויים בסגנון עדות הווג'יז (תכף מתכון), ובסלט הזה – שהפעם אני הכנתי (תכף מתכון גם כן), כמו שנראה לי שהוא אמור להיות. אכלתי בהנאה גדולה, ועכשיו התחושה איך לומר… היא של סוטול נעים. הדבר היחיד שמשיג אצלי אפקט כזה שאני יכול לחשוב עליו כרגע, הוא המסבחה של אבו חסן (גם כן קשור לחומוס, לא?).

בקיצור: נראה לי שמתאים יותר להכניס את הפוסט הזה לבלוג של החומוס מאשר לאחד האחרים…

בכל אופן: מדובר בלהיט. לא צילמתי, למרבה הצער. בפעם הבאה. מה שנשאר לי הוא רק להמליץ לכם לנסות את השילוב הזה, שהוא גם פשוט להפליא להכנה וגם טעים בטירוף של הטירוף.

להלן שני המתכונים בכמויות ל-2 סועדים. בעצם שלושה מתכונים, כי ברוטב הטחינה אפשר להשתמש גם בנפרד מהעגבניות – נגיד, לנגב עם פיתה. אתם כבר תבינו.

[מתכון 1]

פלחי תפוחי-אדמה צלויים (מעדן שמיימי כשיוצא טוב)
המצרכים: 5 תפוחי-אדמה בינוניים, טריים, קשים, חלקים ומושלמים.
מעט שמן טוב
פפריקה מתוקה, מלח
כן, עד כדי כך פשוט.

אופן ההכנה:
א. מנקים את תפוחי-האדמה עם שקוץ, זרם מים, ומעט סבון כלים. שוטפים היטב ומנגבים. לא מקלפים.
ב. בסכין טובה, חותכים את תפוחי-האדמה לפלחים בגודל וצורה של פלחי תפוז (בערך). 6-8 פלחים לתפו"א, בהתאם לגודלו.
ג. מכינים בצד מגבת גדולה או הרבה מגבות נייר, בשביל הידיים שהולכות להתלכלך.
ד. מכניסים את הפלחים לקערה, עם השמן והתבלינים. מערבבים היטב בידיים עד שהתערובת מכסה הכל בשכבה דקה. פלחי תפוחי-האדמה יקבלו צבע כתום מעורר תיאבון.
ה. מעבירים לתבנית ומכניסים לתנור בחום של 200 ומשהו מעלות. בתנור טוב ואחרי עשר דקות של טורבו בהתחלה, האפייה נמשכת כחצי שעה. עם תנור פחות טוב זה יכול לקחת זמן כפול. בשני המקרים – תציצו מדי פעם לראות שהעסק לא הולך לעזאזל.
ו. כשתפוחי האדמה מתחילים להשחים, אפשר להעביר לכמה דקות לגריל. לפני זה, תבדקו אחד, לראות שהוא רך בפנים (אם הוא לא – מנמיכים את האש, מוסיפים טיפה מים לתבנית, ואופים כמה זמן בחום נמוך יותר, נסו לא להגיע לשם).
ז. הצלע החדה של כל תפוח-אדמה אמורה לקבל צבע חום כהה ולהפוך פריכה. תפוחי האדמה אמורים להתפצפץ לכם קצת בפה מצד אחד, ולהיות נימוחים מבפנים מצד שני.

[מתכון 2]
סלט עגבניות בטחינה
המצרכים:
4 עגבניות בשלות אך מוצקות (מממ…)
בערך 1/4 כוס טחינה גולמית
מיץ מלימון אחד קטן מאד ולא מריר
שן שום קטנה אחת, רצוי משום טרי (עכשיו בעונה)
חופן קטן של פטרוזיליה טרייה, קצוצה דק
קצת מים, קצת מלח, ותחושה טובה לכמויות.

אופן ההכנה:
א. חותכים את העגבניות לקוביות לא מאד קטנות, ונזהרים לא לאבד את הנוזלים. מעבירים לצלחת עמוקה.
ב. מדללים את הטחינה בקצת מים, מוסיפים את הלימון, המלח, ושן השום – שנקצצה בסכין טובה, דק, לא נכתשה. מביאים את הטחינה למרקם אחיד אבל סמיך.
ג. מסננים את העגבניות מהנוזלים שהגירו. הכי טוב לעשות את זה עם הידיים, ולהתעלם באלגנטיות ממוצקי העגבנייה שמצטרפים לנוזלים. מוסיפים את מי העגבניה לטחינה, ומערבבים. מתקבל מין רוטב טחינה מאד טעים, לבדו או עם הרבה דברים אחרים.
ד. שופכים את הטחינה על העגבניות. בוזקים עוד קצת פטרוזיליה למעלה. זהו.

מה הקטע עם הסוטול
אני מצטער שהמתכונים לא מאד מדוייקים, אבל באמת – לכו עם הרגש ותטעמו. אם לא יצא לכם מעולה בפעם הראשונה אז בטח יצא בפעם השנייה (ואם לא אז תבקשו ממישהו שיודע לבשל להכין לכם. ראבק, אל תעשו מזה עניין כזה כבד ותחרותי…).

בעניין הסוטול – אני מניח שזה שילוב בין חומצות האמינו של הטחינה, לבין הערך הגליקמי הגבוה של תפוחי-האדמה.

הסבר: טחינה, כמו חומוס, עשירה בחומצות אמיניות שמשמשות אבני בניין לסרוטנין ונוראדרנלין, הניורוטרנסמיטורים שמשפיעים על מצב הרוח שלנו (אפשר לקרוא על זה עוד בפוסט חומוס עושה טוב על הנשמה. תפוחי אדמה הם בעלי ערך גליקמי גבוה, כלומר אכילתם מביאה לעלייה תלולה יחסית ברמת הסוכר בדם. גם כן תורם למצברוח (ולסטטיסטיקה של הסוכרת, על-פי טענה מסויימת).

לשילוב בין תפוחי האדמה האפויים לבין הטחינה – ויש איזה טוויסט מכיוון העגבניה, שאני לא יודע לשים עליו את האצבע – יש טעם ממכר כמו לחלבה או עוגיות טחינה (עוד יצירים קולינריים שנתייחס אליהם כאן בעתיד), מאותן סיבות.

אז מה הסוד? טחינה (ו/או חומוס) עם פחמימות קלות, או סוכר. הורס קצת את הקטע הבריאותי אבל כך זה עם סמים, כנראה. תחשבו על התחושה כשאוכלים מלבי אחרי חומוס, או כנאפה, או בקלאווה. גם אז יש אפקט כזה של סוטול קל ונעים – אתם מכירים אותו, לא?