הכרוב החמוץ עוד שם וגם הצ'יפס החיוור והטחינה הדלילה. שלושים שנים אחרי, פלאפל אורדע אולי לא מלהיב באותה המידה אבל אין תחליף לנוסטלגיה.

פלאפל אורדע
כיכר אורדע, ביאליק פינת הרא"ה, רמת-גן
שעות פתיחה: א-ה' 10-24:00, ו' עד 14:00

כיכר אורדע, בפינת ביאליק והרא"ה ברמת-גן, היא מקום שאני מכיר כאילו מאז ומעולם. כמעט כל ילדותי עברה ליד הכיכר, בדרך זו או אחרת. לסניף הסמוך של קופת-חולים לאומית היו לוקחים אותי הוריי, להיבדק אצל רופאת הילדים ד"ר בוגוקובסקי, ממנה אני מפחד עד היום. בהמשך רחוב ביאליק שכנו החנויות בהן קנו לי נעליים ובגדים, והחנות בה אבא היה קונה להבים למכונת הגילוח שלו, ורופא השיניים והבנק שבו היה להוריי חשבון.

פלאפל אורדע. נוסטלגיה חיה.

במושגים של שנות השבעים, היה מדובר לא רק באזור מסחר ובילוי חשוב, אלא גם בפנינה קולינרית. מתחת לקופת החולים, על ביאליק, שכנה אחת הקונדיטוריות האחרונות מהסוג של פעם; עם מכונת אספרסו עצומה שהפיצה ריח מטמטם של קפה שהפך אותי למכור עוד בטרם צמחו שיערות על לחיי.

לא הרחק משם, הגלידריה הדרום-אמריקנית, אז מהטובות בישראל כנראה, שמכרה גלידה אמיתית בטעמים כמו וניל עם רסיסי שוקולד, רום צימוקים וריבת חלב. במעלה רחוב הרא"ה הייתה הפיצריה עם שלטי הניאון שמאוחר יותר הפכה ל"רימיני".

בכיכר עצמה היה אוסף של אטרקציות – בית הקפה והמזרקה וקשישות שהאכילו יונים בפירורי לחם – אבל מעל כולן עמד קולנוע אורדע שהיה לב העניין. מין "סינמה פרדיסו" מקומי, מבנה באדריכלות מזמן אחר שהדיף תמיד ריח נהדר של פופ-קורן. לימינו, שכנה הגלידריה הקטנה שמכרה גלידה אמריקאית עם תוספות – אגוזים, שקדים, צימוקים, קוקוס, דובדבנים, אננס ומה לא, בתריסר גביעים וגדלים, עם או בלי קצפת למעלה. התורים שהשתרכו בפתחה של הגלידריה הזו, היו שניים רק לאלו של הסביח של עובד.

ומצדו השני של הקולנוע, מלא פעלתנות, עמד פלאפל אורדע המיתולוגי. והוא עומד שם עד היום – הקולנוע הפך לסניף סופרפארם, הגלידריות, הפיצה והקונדיטוריה נסגרו כבר לפני שנים, ולאחרונה גם החליפו את המזרקות בפסל של ביאליק. פלאפל אורדע, לעומת זאת, עדיין שם, עם הכרוב החמוץ העייף, הטחינה חסרת הטעם והצ'יפס הלא-מספיק מטוגן, וכמובן – סוללת הדודות הפולניות העומדות ודוחקות כדורים לוהטים לתוך פיתות. ואם על מרכיבים אחרים של המנה אפשר היה להתווכח, אז קציצות הפלאפל של פלאפל אורדע היו מעל לכל ויכוח – פריכות ואווריריות וטעימות להפליא.

נדמה לי שזה המקום שבו למדתי פלאפל מהו, וזה בוודאי המקום שבו למדתי מהו "חריף". הדודה התורנית, גבוהת בלורית וחמורת סבר, הייתה שואלת "עם או בלי צ'יפס" ואיזה מיץ – מישמיש או ענבים, והמיץ מהכד השקוף היה זולג, צונן ומתוק ויפה כמו שמיצים יכלו להיות רק עד שהוציאו חלק מצבעי המאכל מחוץ לחוק. אחר-כך, כששודרה "קרובים קרובים" נוספה אטרקציה נוספת: "אביתר", בנם של אחד מהזוגות בעלי המקום, שגם הוא עמד לפעמים בדוכן ומכר.

פלאפל אורדע של היום, יש להודות, כבר איננו מלהיב כמו פעם. כשאני מזדמן לשם ומזמין חצי מנה, לפעמים הוא טעים כמו אז ולפעמים לא ממש. לא במקרה העסק הזה שורד כבר 57 שנים – הם הלכו עם הזמן, ומוכרים שם היום גם נודלס ומיצי פירות ואייס-קופי. הדודות עדיין שם – לא הזדקנו ביום.  המקום ללא ספק ירד מגדולתו, יחד עם כל מה שמסביב, אבל הזכרונות, אח…