לא לגמרי קשור לחומוס, אבל שיהיה.
עזבתי לרגע את קערת החומוס שלי כדי להתייחס אל התופעה הזו שקרויה עובד (למעשה, נתקלתי במודעות גוגל שהופיעו בבלוג החומוס עצמו, והפנו לוידאו של עובד. הן הזכירו לי. עוד מופיעות בצדי העמודים מדי פעם).

קודם כל: עובד מכין סביח. זה לא באמת "סלט ביצה יותר חציל" כמו שהשלט אומר, אלא מאכל מסורתי שסבתות עיראקיות מכינות לנכדים בשבת בבוקר: ביצה חומה, חציל מטוגן, וכל מה שמתאים להוסיף לזה, בתוך פיתה. בעל הסביח המיתולוגי בפינת נגבה והרא"ה ברמת-גן, טוען שהמאכל קרוי על שמו. אם כי אני זוכר שקראו לו כך גם כשטעמתי מהמאכל בפעם הראשונה, בדוכן בשוק פרדס-כץ, לפני איזה 25 שנה – אז לא הייתי מתחייב על זה.

אין ויכוח על סוד ההצלחה של עובד: זה לא רק הטעם אלא גם השואו. זה לא רק שמדובר ב"מנה הטובה ביותר ביקום" כמו שהוא מקפיד להזכיר, אלא גם ואולי בעיקר בגלל "טקס החניכה" שהוא עושה לכל לקוח חדש. ולא פחות בגלל עצם היכולת הפנומנלית שלו, לזהות רבבות לקוחות גם אם לא היו אצלו שנים ולדעת מי חדש, מי וותיק ומי מזמן לא היה. וכמובן: "אצלנו לומדים גם טעם וגם שפה" – השואו של עובד בנוי על שפת הבצבוץ-חיצול-חימוס (אני אוכל את המנה עם דאבל-פס, לפעמים טיחון עליון, ותמיד עם איטום וכתר – תשאלו).

מה זה קשור לחומוס? קודם כל, יש חומוס במנה – כמובן שאם הוא לא היה תעשייתי אלא חומוס אמיתי וחם, זה היה משדרג את המנה. הייתה הופכת לא רק הטובה ביקום, אלא הטובה שבכל העולמות האפשריים. אבל הקשר האמיתי בין הסביח של עובד לחומוס טוב באשר הוא, טמון לדעתי במחויבות, ברצינות, במסירות. אני לא כל-כך אוהב את הפרסומות של חומוס צבר, אבל הם נגעו בנקודה: אהבה למה שאתה עושה היא העיקר. גם בסביח. במיוחד בחומוס.