למרות השם השנוי במחלוקת, וגם אם החומוס שלה הוא שונה קצת מהחומוס שאתם אוכלים בדרך-כלל, חומוסרי היא אחד המקומות המרעננים והטעימים ביותר בהם ביקרנו לאחרונה.

חומוסרי
כתובת: בן-יהודה 191, תל-אביב (בין ז'בוטינסקי לנורדאו)
שעות פתיחה: א-ה' 11-19:00, ו' עד 16:00
טלפון: 03-6242975

עדכון אוגוסט 2013: כבר לא חומוסרי. למקום קוראים עכשיו אצל מיכה והוא השתנה מאד. עדיין שווה ביקור.

נתחיל מהסוף: יופי של חומוס. החומוס של החומוסרי הוא בעל מרקם גס מעט וגוון שמזכיר את כרם התימנים, אבל טעמו עדין ובאופן כללי הוא מרגיש כמו חומוס שנעשה בעלי ומכתש ולא כזה שנטחן במעבד מזון. יש לו טעם… מותר לומר "כמו פעם"? אז כמו פעם. אבל ממש פעם.

מנת הקומפלט שהזמנתי תובלה בנדיבות והדיפה ריח רענן ומשכר, של שמן זית ופטרוזיליה וקמצוץ כוסברה ופלפל ירוק חריף שנטחן זה עתה והמון כמון (בכלל, המקום מריח נהדר).

הם שואלים לפני, מה לשים ומה לא; עצתי – בקשו שישימו הכל.

ליוויתי את המנה בתה קר שהוכן במקום והיה טעים (אם כי קצת מתוק לטעמי). קינחתי באספרסו ועוגה, שהיו בלתי אותנטיים בעליל אבל מצוינים כשלעצמם. יצאתי מהמקום שבע וטוב לב, וקל כנוצה (מממ… בואו נתפשר על נוצה מאד גדולה). זה בהחלט היה שונה, אבל בצורה טובה.

שנה אחת קודם…

דרור ליפשיץ, שמאי מקרקעין לשעבר, החליט יום אחד שהספיק לו. הוא היה זקוק לשינוי והיה ברור לו מה הוא הולך לעשות: לפתוח חומוסייה ולמכור בה את החומוס שהוא עושה מזה 15 שנה ומאכיל בו את המשפחה והחברים.

החברים אמרו לו שעם כל הערצתם לחומוס שלו – אין ספק שהוא התחלק על השכל. הזכירו לו את הסטטיסטיקה העגומה של עסקי אוכל שנפתחים בתל-אביב. אמרו לו שיחשוב על המשפחה, העתיד, הבריאות. שכנעו אותו שעל להרוויח אין מה לדבר – לכל היותר יש סיכוי שישרוד כלכלית אבל יהפוך מקרה סעד אורתופדי.

כך קמה "החומוסרי".

חזרה ב-2010

ליפשיץ החליט ללכת עם מה שהוא מאמין עד הסוף, והוא מאמין קודם כל בלאכול הכי טוב ובריא שאפשר. החומוס שלו עשוי בלי מלח לימון, בלי סודה לשתייה, ובלי שום דבר אחר שלא מופיע בכל מתכון שאתם מכירים.

מלבד בהרכבים הרגילים, החומוס מגיע גם מאש או עדשים שחורים, שתי קטניות נהדרות שלא כל-כך מוכרות אצלנו. ביקשתי וקיבלתי צלוחית מכל אחת מהן. מעולה.

הטעם והמרקם המיוחדים הם קודם כל תוצאה של בישול בשיטה שאיש כמעט כבר לא משתמש בה: על אש קטנה במשך כחצי יממה.

מתקבל טעם מעט שונה, אותו ליפשיץ לא מסתיר בתיבול עז של הממרח, אלא להפך – דווקא מבליט. את הלימונים הטריים שהוא מביא מאיזה מושב, הוא סוחט על החומוס רק בהגשה.

את הפיתות, אגב, הוא מביא ממאפיית צנעני בגדרה. את הזיתים ושמן הזית מיקב מוני בבית-שמש (ששייך למשפחת ערטול מכפר מר'ר). החמוצים? עבודת יד. שתייה? כל הדברים הרגילים וגם מבחר של בירות בוטיק שהוא אולי הגדול בארץ. ויש גם לימונדה ותה קר.

ואפשר גם להביא בחורה

החומוסרי הוא (או היא?) מקום קטן, פשוט וצנוע. אם השם עורר בי חשש שמצפה לי חומוסייה פלצנית, אז זה ממש לא המצב. היא אפילו לא מאגניבה, סתם מגניבה – קולינרית וגם חזותית.

גלית, העזר שכנגד ליפשיץ, שכנעה אותו שגם נשים אוהבות חומוס – רק שהן יעדיפו לאכול אותו במקום נקי ומעוצב בטעם, שעומד בסטנדרטים של מסעדת גורמה. מכיוון שהיא עצמה מעצבת פנים ונצר לשושלת של אופי עוגות, הוחלט שהיא תעצב ותאפה – החלטה שדי מוכיחה את עצמה.

אם יש חומוסיות שאליהן לעולם לא תלך עם אף אחד חוץ מאשר החברים שלך – אז יש לי הרגשה שחומוסרי, מלבד שאר הדברים, הוא המקום להביא אליו בחורה. Win-win מושלם.

חומוס של משוגעים

יש שם לאנשים כמו דרור ליפשיץ: משוגעים לדבר. מדובר באדם שבאמת אוהב חומוס ועושה את מה שהוא עושה עם כל הלב.

אז קשה שלא לפרגן, ומצד שני – די קל לפרגן כי החומוס שלו טעים ומתעכל בקלות, וכנראה באמת בריא יותר, ויש בו משהו בסיסי ואמיתי יותר מהרבה אנשים שלהם שלהם איננו ליפשיץ. ואת זה אני אומר מבלי שטעמתי את הלאבנה והסלט.

לא כולם יאהבו את החומוס הזה, במיוחד לא מי שכרוכים אחרי החומוס הגלילי החלק. עבור חומוסאים מנוסים וחובבי הז'אנר, זו אחת האפשרויות הטובות באזור.